האופן בו אנו חושבים משפיע על גופנו כמו גם על חיינו. המדע שנקרא פסיכו נוירו-אימונולוגיה, מדגים את הקשר בין הנפש לגוף. כל מחשבה שלנו מייצרת תגובה ביוכימית במוח. לאחר מכן המוח משחרר אותות כימיים המועברים לגוף ושם הם פועלים כ'שליחי' המחשבה, ומתאימים תחושה לגוף. לדוגמא, כשאנחנו צופים בחוויה מהנה, המוח מייצר מיידית דופמין, שמפעיל את המוח והגוף בציפייה לחוויה הזו, מה שגורם לנו להתחיל להתרגש. אם יש לנו מחשבות הקשורות לכעס, שנאה או השפלה, המוח מייצר כימיקלים הנקראים נוירופפטידים שהגוף מגיב אליהם באופן דומה רק עם תוצאה של תחושה אחרת, הגורמת לנו להרגיש שנאה, כעס ואי ראויות.

ככל שאנו חושבים את אותן מחשבות, הגוף מייצר את אותם כימיקלים, הגורמים לנו להרגיש את אותם רגשות, וכך אנו משתנים פיזית על ידי מחשבותינו. ומכאן, קל להבין את מה שאנחנו מדברים עליו כל כך הרבה, והוא שמה שאנחנו חושבים עליו משפיע ישירות על בריאותנו, על הבחירות שאנו עושים ובסופו של דבר על איכות החיים שלנו.

מרבית המרואיינים במחקר של דיספנזה הבינו את ההקשר הזה, והבינו שרוב המחשבות שלהם לא רק שלא משרתות את מצבם הבריאותי, אלא שככל הנראה, האופן בו הם חשבו על מה שהתרחש במציאות שלהם, הוא חלק ממה שגרם למחלה להתפתח מלכתחילה. רבים מהם בילו כמעט כל יום במשך עשרות שנים במצבים רגשיים של חרדה, דאגה, עצב, קנאה, כעס רגשי אשמה, או סוג אחר של כאב רגשי. לחשוב ולהרגיש, להרגיש ולחשוב ככה כל כך הרבה זמן; התוצאה כמעט בלתי נמנעת.

כאשר מבינים שעמדותיו של האדם יוצרות מצב של הוויה המשפיעה ישירות על הגוף, מבינים גם שכדי לשפר את הבריאות, יש לשנות דפוסים שלמים באופן שבו אנחנו מנהלים את המחשבות שלנו. נדרש מאמץ כביר לשבור את תהליך החשיבה שהפך ללא מודע. באמצעות התבוננות והשתקפות עצמית אנחנו יכולים להיות מודעים 'לסרטים' הלא מודעים שרצים אצלינו בראש. בסופו של דבר, חשוב להבין שאנו יכולים להפעיל שליטה על המחשבות שלנו, ולפרק נוירולוגית מחשבות שהפכו ממש לחיווטים מוחיים. כאשר האנשים הללו קיבלו השראה ומוטיבציה לשנות את חשיבתם, הם הצליחו להחיות את בריאותם מחדש.

אמונה מס' 3: אנחנו יכולים להמציא את עצמנו מחדש

כשהם מונעים לפעולה כתוצאה ממחלות קשות, גם פיזיות וגם נפשיות, כל מי שהצליחו להשיב את בריאותם לקדמותה, עשו זאת לאחר שקיבלו החלטה מודעת להמציא את עצמם מחדש. תוך שהם מתנתקים לעתים קרובות מהשגרה היומיומית, הם בילו זמן לבד, חשבו, הרהרו ובחנו איזה סוג אנשים הם רוצים להפוך להיות.

מה אם אפסיק להיות אדם אומלל, מרוכז בעצמו וסובל? מה יתרחש אם אפסיק לדאוג, להתייסר, להיות מלא ברגשי אשמה או להלהקות את עצמי על טעויות עבר? מה אני רוצה לשנות לגבי עצמי?

תוך שהם משתחררים מהרגלי המחשבה המוכרים והאוטומטיים הללו, הם החלו ליצור אידיאל חדש וגדול יותר לגבי עצמם, עד שהוא הפך להיות הדרך המוכרת של ההוויה שלהם. בעצם, הם הפכו להיות אנשים אחרים. לאותו אדם שהם הפכו להיות, היו הרגלים חדשים ותפיסות חדשות. הם שברו למעשה את ההרגל הקשה מכל – ההרגל של להיות הם עצמם.

אמונה מס  4: אנו מסוגלים להיות בתשומת לב מלאה עד כדי איבוד תחושת הזמן והמרחב

הצעד הראשון בריפוי היה ההחלטה להפוך את התהליך לדבר החשוב ביותר בחייהם. המשמעות היתה התנתקות מלוחות הזמנים הרגילים, מפעילויות חברתיות, מהרגלי צפייה בטלוויזיה וכד'. לו היו ממשיכים לעקוב אחר השגרה הרגילה שלהם, הם היו ממשיכים להיות אותו אדם שהביע את המחלה דרך עצמו.

הם נדרשו להמציא את עצמם מחדש, הפכו את התהליך לחשוב יותר מאשר כל דבר אחר והקדישו כל רגע מזמנם הפנוי למאמץ הזה. כולם, ללא יוצא מן הכלל, התאמנו בלהיות אובייקטיבים בכל מה שנגע למחשבות מוכרות וישנות. הם סירבו לאפשר לדבר מלבד הכוונה שלהם, לנהל את המחשבה שלהם.

כמעט כולם העירו שהיה לא קל להגיע לרמת התודעה הזאת, אך עם הזמן והנסיון הם גילו כי בכל פעם שהם חזרו להיות 'העצמי הקודם שלהם', הם יכלו לזהות זאת ולבצע שינוי מחשבתי. ככל שהם התאמנו תוך שימת לב למחשבות, התהליך הפך קל יותר, והם החלו לחוש טוב יותר באשר לעתיד שלהם, כשהם מרגישים שלווים יותר, רגועים יותר וחשים בהירות.

מעניין לציין שכל הנבדקים דיווחו כי חוו תופעה שהפכה לחלק מהחיים החדשים שלהם. במהלך זמנים ממושכים של התבוננות פנימית ב'המצאת עצמם מחדש', הם כל כך ממוקדם ברגע ההווה ובכוונה, עד שהם איבדו לחלוטין את תחושת הגוף, הזמן והמרחב. שום דבר לא היה 'אמיתי' מבחינת תפיסת המחשבה שלהם.

התודעה היומיומית שלנו מורכבת מ-3 דברים מרכזיים. ראשית – אנחנו מודעים להיותנו בתוך גוף וחווים את התחושות הגופניות. שנית – אנחנו מודעים לסביבה שלנו. למרחב, לחפצים, לאנשים ולמקומות שמקיפים אותנו. שלישית – אנחנו חווים את מימד הזמן. עם זאת, כשאנשים מתמקדים פנימה, באמצעות התבוננות עצמית עמוקה, הם מגיעים למצב בו תשומת הלב שלהם מנותקת לחלוטין מגופם ומהסביבה שלהם, ואפילו תחושת הזמן מתפוגגת.

במצב הזה, למוח האנושי, דרך האונה הקדמית, יש יכולת לכבות את הגירויים מהגוף והסביבה, כמו גם את המודעות לזמן. היכולת הזו להפוך את המחשבות שלנו לאמיתיות יותר מכל דבר אחר, היא זו שמאפשרת לנו להתחיל לחוות מחדש את מוחנו ולשנות את חיינו.