בקפסולה הצוללת אל מעמקי הגוף והנפש, נבקר בממלכות הטראומה והכאב (והריפוי שלהם כמובן), נתרגל נשימה המשאירה מאחור נדודי שינה וצרות אחרות, נלך 60 קילומטר בארבעה ימים בריטריט המתרחש בין קירות של מבנה בג'ונגל, נסכים להכיר בכך שאנחנו מתנהלים במוד של טייס אוטומטי ונעצור רגע לבדוק איך מחווטים את הדברים מחדש, נלמד מהו צום אינטואיטיבי ונעבור דרך ניסים ונפלאות בפסטיבל סרטים משובח שבא לנו לראות כל אחד ואחד מהסרטים וההרצאות המוצגים בו.

לצלול אל הטראומות החבויות הגוף

המח ממשיך לעשות את הטריקים שלו והנפש משתפת פעולה. כמו שני גיבורי פעולה מנוסים יודע הזוג המתוחכם הזה להעלים מעל לפני השטח את מה שנפיץ מדי ועלול להקריס את המבנה העדין והשביר שדרכו אנחנו מתנהלים בעולם. האבק מתחיל להצטבר, החיים נערמים להם אבל הגוף זוכר. אוהו. ועוד איך זוכר. ועכשיו, במעבר חד, אפשר לנוע מהלוחות הטקטונים שנערמים על טראומות העבר הישר אל הר געש המתפרץ מעת לעת (עם או בלי סימנים מקדימים) ואל המציאות בה אנחנו מוצאים את עצמנו ואת כל מי שאנחנו אוהבים, מתבוססים בשלוליות של לבה רותחת.

ספרו של בסל ואן דר קולק 'נרשם בגוף', מוגדר בפני ההוז-אנד-הוז של קהילת המטפלים כספר המרכזי והחשוב ביותר בתחום הפרעות הדחק הפוסט טראומטיות. כמי שהיה חלוץ בתחום, הוא סוקר את תולדות המחקר של הזירה ומציע גישה מהפכנית וחדשנית לטיפול הממוקדת בגוף. מטפלים ימצאו בו עניין רב, אך גם הקהל הרחב מצביע בעיניים, והפך את הספר לאחד מרבי המכר בארץ ובעולם.

לרכישת הספר מכאן

להצטרפות להרצאות אונליין המשלבות בסופן גם שיחה ואן דר קולק (אוקטובר/נובמבר 2021) –מכאן

לצלול לעומק הנשימה

דווקא נדודי שינה הביאו אותנו אל פתח תרגול הנשימה היומי של ווים-הוף, המוכר יותר כאיש הקרח חשוף החזה הצולל אל אגמים הנקווים בערבות השלג, ומאמן אנשים בכל העולם לשקוע בלי לצייץ מילה בתוך אמבטיות מים קפואים גדושי קוביות קרח. את תרגול הנשימה שלו אפשר לערוך בישיבה או בשכיבה, ומי שעורכים אותו באופן קבוע, מדווחים על עלייה משמעותיות בתחושת החיוניות, על שנת לילה יציבה (ביי ביי יקיצות מוזרות בשלוש לפנות בוקר שאחריהן כבר אי אפשר להירדם מחדש), על חיזוק המערכת החיסונית של הגוף ובכלל, על עלייה במדד הערכים של כל מה שעושה לנו טוב.

כדי להימנע מטעויות נפוצות  במהלך התרגול, הציצו אל ההדרכה הבאה לפני אתם מתחילים.

לצלול פנימה תוך כדי הליכה

בלי שנייה אחת על כיסא נח או מחצלת, כמתבקש בחופים התכולים לבנים, מחכה לכם בקופנגן ריטריט הליכה יחיד מסוגו. הליכה של  60 קילומטר בארבעה ימים של צעדים מדודים על רצפת בטון חשופה, בלי להגיע לשום קו סיום או נקודה על המפה (זה בתנאי שאתם לא מחשיבים את המקום הזה שאחריו אתם מחפשים כבר שנים בחוץ, רק כדי לגלות בסוף הריטריט שכל הזמן הזה המתין לכם בסבלנות עמוק עמוק בפנים).

15 מטר מצד לצד. הליכה, נגיעה בקיר וחזרה. ושוב. ושוב. ככה בדיוק, 4 שעות רצופות ביום במשך 4 ימים. יחפים, בלי לעצור, בלי לדבר ובלי שום איירפודס לרפואה. אתם נופי הג'ונגל, קולות הצעדים שלכם ואיוושת הרוח בעלים.

נדידת המחשבות הטבעית ובריחתן אל זמנים ועולמות אחרים תוך כדי ההליכה (בדיוק כמו מה שקורה לנו לפעמים במהלך נסיעה) נבלמת בכל פעם כשמגיעים אל הקיר. שם, מתבצע החיבור ל 'כאן ועכשיו' – וחוזר חלילה. תוך כדי חלונות הזמן של חלימה בהקיץ והתעוררות לסירוגין, צפים ועולים משאות ומסעות החיים, הדפוסים שמנהלים אותנו, כאבי ההווה והעבר ויחד איתם גם הבנות פורצות דרך וריפוי עמוק.

תקראו מה אפרת רוזנטל כתבה על החוויה שלה בריטריט (טריגר קינאה –  היא ממש מתגוררת בקופאנגן).  בקרו בעמוד של INNERWALK וחיפרו קצת באתר, המספר על הדרך החכמה מן ההולכים בה.

לצלול אל ההרגלים שלנו

אנחנו קמים בבוקר, בודקים פייסבוק, אינסטגרים מצייצים לרגע בטוויטר, עוברים דרך החדשות. זהו, עכשיו אנחנו מרגישים נוכחים ומחוברים. הבוקר ממשיך ואנחנו איתו ועם סדרה של הפעולות הקבועות. קמים באותו צד של המיטה, בוחשים באותו כיוון את אותו קפה, הולכים לאותו מקום עבודה, רואים את אותם אנשים וחושבים את אותן מחשבות. אם רגע נתבונן מהצד, אולי נגלה לחרדתנו ששגרת המציאות איבדה את הקשר עם בחירה חופשית לטובת תכנות תת מודע של מה שאנחנו קוראים לו החיים שלנו.

אל תעצרו רק בשיחה הזאת, חפשו את ג'ו דיספנזה וגלו איך מחווטים מחדש את המערכת ואת כל כפתורי ההפעלה שלכם (נכון גם לגבי תהליכי ריפוי עמוקים). החירות מובטחת!

לצלול לתוך הכאב (ואל פסטיבל סרטים משובח)

זה עלול לכאוב הוא סרט אינטימי העוקב אחר שלושה מטופלים הסובלים מכאבים כרוניים ומנסים במשך שנים לרפא את מחלתם באמצעות הרפואה המודרנית. נואשים להקלה, הם נרשמים לתוכנית גוף-נפש רפואית המתמקדת בחשיפת טראומה מודחקת כשורש הסבל שלהם, ואימון המוח מחדש לכבות את הכאב. הסרט עוקב אחר האנשים האלה במשך שנים בזמן שהם מגלים דברים מדהימים אודות העולמות הרגשיים הנסתרים שלהם.

הסרט יוקרן כחלק מהפסטיבל הנפלא 'קולנוע רוחני', הנערך במקביל בסינמטק תל אביב ובאונליין (21-30/10/21), שם אפשר לצפות גם ב: לצלול המציג את כוחות הריפוי של הצלילה במים קפואים, את מודע המתחכה אחר מהות התודעה, את להמשיך לשחק המאיר ומזכיר עד כמה רב כוחן של החוויות הפשוטו והמהנות בחיים שלנו, את  – דרך הניסים שבו המזרח והמערב נפגשים בין רפואה מסורתית לתורות הוליסטיות עתיקות, החלמות פלאיות ומדע חדשני ואת על האי שלנו  הדוקומנטרי האקטואלי ומרומם הנפש, המסתכל למוות בעיניים על מנת לגלות כיצד למצוא כוח, משמעות ושלווה בזמן הווה.

לכל סרטי הפסטיבל | לרכישת מנוי ל 4 סרטים | שימו לב לסרטים המשלבים גם הרצאות.

לצלול אל שיחה מעניינת

הפרק ששבה לאחרונה את תשומת ליבנו, בפודקאסט 'תחושת בטן של מתן חכימי (תצללו, תצללו, אם טרם התודעתם לפודקסאט, מחכה לכם בינג' מענג) נקרא:  'איך נמנע את המגיפה הבאה'. אחרי שהקשבנו קשב רב, לא בטוח שזה השם שנכון לו, אבל מה שכן בטוח הוא שהשיחה האינטליגנטית והיפה הזאת המתבוננת על פחדים, שליטה, הקשר בין הגוף והנפש, אפיגנטיקה ואחריות אישית, מרתקת ומעוררת מחשבה. ובכלל, כדאי לחפור קצת ולהמשיך לעקוב אחרי חן עתיד המסקרן והנון-קונפורמיסט שגדל על ברכי תורתו של רודלף שטיינר. הקפסולה מקווה לשמוע ממנו עוד ועוד בעתיד.

להאזנה בספוטיפיי.

לצלול אל האינטואציה שלנו בכל מה שנוגע לאוכל

עבור חלק מאיתנו, הרעיון של צום באמצעות אכילת ארוחה אחת או שתיים ביום בלבד נשמע כמו טקטיקת דיאטה קיצונית ומגבילה מדי. אבל האמת היא שזמן האכילה היומי שלנו – שלוש ארוחות ביום בתוספת חטיפים, אינו משקף בהכרח את המחזורים הטבעיים ואת הצורך של הגוף שלנו. למעשה, אכילת שלוש ארוחות מדי יום עלולה לגרום לחוסר גמישות מטבולית, מה שעלול להוביל לדלקות, עייפות ובעיות בריאות כרוניות.

צום אינטואיטיבי (Intuitive Fasting) ספרו של ד"ר וויל קול, מחבר רבי המכר ומומחה לרפואה פונקציונלית, מעניק זוית הסתכלות אחרת על נושא האכילה באמצעות הקשבה והבנה של דפוסי האכילה האינסטנקטיביים שלנו במטרה למצוא את ההזנה הנכונה ביותר עבורנו. במהלך תוכנית צום גמישה שאורכה  4 שבועות, מתמקד ד"ר קול בכל אחד מהשבועות בהיבט אחר של הבריאות. הוא ממחיש את הדרכים היעילות ביותר לצום ולאכול כדי לערוך ריסטארט למערכת העיכול, לטעון מחדש את חילוף החומרים, לחדש את התאים ולאזן את מערך ההורמונים. עם יותר מ 65 מתכונים והישענות על חכמתו הטבעית של הגוף, אולי תמצאו גם אתם דרך חדשה להתנהלות תזונתית.

(ותנו לנו לאזן את האובססיה לאכול בריא בכתבה הזו. רק אמרנו).

לקבלת ניוזלטר עם כל מה שהכי:

The post צלילה חופשית appeared first on HACAPSULA.

כך קרה עם ספרה של לימור תמיר, 'לס-ביט', המתאר חיים של גילוי, ועוסק רובו כולו בשאלת הזהות העצמית. אין הפוגה. אין הנחות. רק רכבת הרים של אירועים, גילויים, הבנות והדרך אל עצמך, יהא המחיר אשר יהיה.

צעד אחר צעד, מובילה תמיר את הקוראים למסע חיים עשיר וצבעוני הרצוף תובנות וניסים קטנים. בכנות נדירה וכתיבה קולחת ובלתי אמצעית, היא מתארת את אבני הדרך המרכזיות בחייה, בהן הרגע בו הבינה שהנה לסבית, הנשים שבהן התאהבה עד כלות הנשימה והזוגיות הנורמטיבית שאירגנה לעצמה כדי לטעת שורשים עמוקים במסלול המצופה ממנה.

הספר, הנקרא בנשימה אחת, לא פוסח על הקשרים המשמעותים בחייה, תוך שהוא צולל לעומק מערכת היחסים המורכבת עם אמה, אביה החורג ואחיותיה. שיאו של הספר, כמו גם נקודת המפנה של חייה, מציג את המפגש שלה עם אילנה רוגל, לאחר שחלתה בטרשת נפוצה. המפגש העוצמתי, שולח את תמיר היישר לתוך עצמה, בלי תירוצים ובלי קיצורי דרך, ומביא לשינוי עצום, בחייה בכלל ובנסיגת המחלה בפרט.

סוד קסמו של לס-ביט נובע משלושה מרכיבים מרכזיים. האחד, סיפור חייה של תמיר עצמה, המרגיש כמו פארק שעשועים רחב ידיים המלא צלילים ואורות. השני, הכתיבה שנדמית כמו שיחה ארוכה ומרתקת על כוס קפה, שפשוט אי אפשר להפסיק, והשלישית – החיבור העמוק לעולם הרוח, והיכולת  להראות באמצעותו תהליכים ומשמעותיות, ובעיקר לייצר את ההבנה המרכזית באשר לחיבור העמוק שבין הגוף לנשמה, אבל לא רק בתאוריה, אלא הלכה למעשה.

​

אנחנו נמצאים בתקופה מבלבלת, עם כל כך הרבה תוכן שנוגע לרוחניות, וכל כך הרבה פעמים טועים לחשוב שאם אנחנו קוראים רוח, או שומעים רוח, אנחנו בתוך הרוח. זה מתעתע מאוד כי הרוח אינה נמצאת כדי שיטעמו ממנה וילהגו אותה. היא עוסקת בהטמעה של דברים. בגילום שלהם. ללא זה, הרוח נשארת כחומר, ובדיוק כמו זוגות נעליים חדשים בארון, נאספים להם עם הימים עוד ספרי רוח על המדפים בבית, עוד ציטוטים בעמודי האינסטגרם, דיקלומים אינטילגנטיים הנוגעים לתפיסות עולם חדשות ואינסוף פודקאסטים, הבאים והולכים להם.

מכאן, שהעוצמה הגלומה בספר היא הטמעה מעשית יומיומית של הרוח בחיים שלנו.  טקסט השולח אלומות אור הנוחתות על מקומות שהעלמנו מעצמנו, שלמדנו לגדר ולעקוף, שהדחקנו או חיפפנו ביננו לבין עצמנו. עם השורות, נופלים אסימונים על ימין ועל שמאל, ללא קשר למגדר או לנטייה מינית. היכן אנחנו נמצאים בדיוק עכשיו? אילו כאבים, מחלות ומצבים בלתי אפשריים הבאנו על עצמנו כדי לדחוק בנו לייצר שינוי?  מה צועק מבפנים ? מה מודחק, מוקטן ומוסתר ומקבל חיים משלו מתחת לפני השטח? איך מתחילים שינוי, ומה מחירה של ההתעלמות ממי שאנחנו באמת?

תמיר, שהפכה לתלמידתה של אילנה רוגל, מנהלת היום את מרכז מגדלור, והנה מאמנת בתהליכי החלמה רגשית ופיזית המסייעת למטופליה לאמץ זווית ראייה ובעיקר פרשנות שונה לאירועי המציאות. היא עובדת עם מי שיצרו חולי כזה או אחר בחייהם, אך גם עם אנשים 'בריאים' הפוגשים בה כדי לעבד מצבים רגשיים וליצור שינוי.

את הספר לס-ביט אפשר לרכוש מכאן ואפשר גם את הגירסה הדיגיטלית שלו, מכאן.

וכאן, 'קריירה של מחלה' – לימור תמיד על הטרשת הנפוצה ועל המפגש עם אילנה רוגל בתוכניתה של מיכל צפריר:

The post כשהנשמה מדברת appeared first on HACAPSULA.

לא רבים הם הקורסים שאפשר להגדיר כנקודת מפנה, כזו המעבירה קו בנתיב החיים של – לפני ואחרי. הקורס 'מטאפיזיקה רגשית' של מרכז מגדלור, בהובלת אילנה רוגל, נמנה עליהם. שניים עשר מפגשי התוכנית מהווים הרפתקה מכוננת הכוללת הזדמנות נדירה לחשב מסלול מחדש לגבי ראשית מערכת היחסים שלנו בינינו לבין עצמנו, וכהשלכה מכך, גם עם הסביבה.

אילנה רוגל – פורצת דרכים

בלתי אפשרי לנסות להגדיר את מכלול העשייה של אילנה רוגל, שכן היא עוסקת באינספור רבדים של ההוויה האנושית. היא חוקרת, מדענית תודעה, נוטרופטית, מתקשרת, אסטרולוגית, שולטת ברמת פרופסורה בעולם הרפואה על רבדיו העמוקים ביותר, כותבת אנציקלופדיות, מרואיינת בפודקאסט מוערך, מורת דרכים ומי שקושרת ללא הרף הבנות הנוגעות לארבעת הרבדים של המבנה האנושי – רגשי, פיזי, מנטלי ורוחני.

במשך שנים ארוכות נשמע קולה הייחודי של רוגל, בעל פה ובכתב, כשהיא פורצת דרכים חדשות, סוללת תודעה ומחוללת לא פחות מאשר מהפכות. היא נעה בהתמדה על ציר שאין לו זמן ומקום, מביאה איתה ידע מעולמות אחרים ומהווה דוגמא חיה למהות החשובה ביותר שלשמה הגענו לכאן – לממש את מי שאנחנו ולקיים את החוזים הנשמתיים עליהם חתמנו.

היא לא שום דבר שהכרתם. המפגש איתה דומה לקרן לייזר המפלחת את הנשמה, כזו המאתרת במהירות האור את כל הפינות החשוכות שדאגנו להסתיר במודע או שלא במודע. בכך הופך כל מגע עם רוגל, בין אם אישי או קבוצתי, למקום שבו אנחנו פוגשים את עצמנו בצורה הכנה והעמוקה ביותר. כמעט תמיד יהיה זה אירוע משנה חיים.

קורס העוסק בחיבור שבין עולם המדע ותודעת האדם

מטאפיזיקה רגשית – קורס הדגל של מרכז מגדלור, בהובלתה של רוגל ובניהולה וליוויה של לימור תמיר, יפתח את שעריו פעם נוספת (מחזור 44) ביום חמישי 15/9/22 (פרטים והרשמה מכאן).

הקורס נועד לפרוט את התמונה הרחבה יותר של המציאות שאינה נראית לעין האנושית, ואחד מהישגיו המרכזיים הוא היכולת לשפוך אור ולהבהיר את אותו חיבור מופלא שבין עולם המדע ותודעת האדם. הוא גם הראשון מסוגו בעולם, המושתת על תאוריות חדשות המשלבות פסיכולוגיה, פילוסופיה, ביולוגיה, כימיה ופיזיקה.

אם היינו צריכים להצביע על הציר המרכזי שסביבו נעים בספירלה השיעורים, יהיה זה העיסוק בחיבור האינדיבידואלי שבין 'אני כאן' לבין ה'עצמי הנשמתי', והחתירה לגילום אותו 'עצמי נשמתי' כאן ועכשיו. יהיה המחיר אשר יהיה. תוכן הקורס עוסק במבנה הרוח בגוף האנושי, בהכרה ולמידה של מושגים מטאפיזיים ומערכות הגוף השונות. צעד אחר צעד, אנחנו זוכים להבין ולקבל כלים פרקטיים  לחיים, תוך צלילת עומק להבנת השלכות של הרגשות והמחשבות שלנו והטמעת יכולת אובייקטיבית יותר לשחרר תפיסות ואמונות עצמיות, מתוך ראיה רחבה יותר של המציאות.

משמעות הפרשנות שלנו את המציאות

באמצעות הנלמד אנחנו מבינים את עוצמת הפרשנות שלנו לגבי מצבי מציאות חיינו והשפעתה של זו על התאים בגופינו וההכרה שהיא זו הקובעת את רמת בריאותינו. זוהי הרפתקה מכוננת הכוללת הזדמנות להגדיל את מפתח הזיכרון האנושי ואת הצופן שטמון בכל אחד מאתנו. תוך כך, נפרשת בפנינו ההזדמנות הנדירה לחשב מסלול מחדש לגבי ראשית מערכת היחסים שלנו בינינו לבין עצמנו וכהשלכה מכך עם הסביבה, ולקבל סיוע ממוקד ומכוון מהרוח הצועדת לעולם לפני החומר המקובץ.

תזונה אנרגטית ובריאות הגוף

השיעורים הגדושים בידע חדש, מציגים סוגי מזון התואמים לטיפוסים שונים, למצבי רוח ותדרי מזון התומכים בריפוי מחלות ספציפיות. המשתתפים מוזמנים להיפגש עם ידיעות הטבועות במעמקי הזיכרון הנשמתי שלהם עצמם, ולדלות מידע ותכנים מהספרייה הקוסמית למען יצירת בריאות שלימה. (התמה המרכזית הנוגעת למחלות, גורסת כי מחלה אינה גזירה משמיים, ומשום שאנחנו אלה היוצרים אותה באופן לא מודע כדי שתהווה עבורנו צמת להתפתחות רגשית, אנחנו הם אלה שבכוחנו לרפא אותה). הלמידה מתרחשת  תוך כדי הצגת הקשר בין תופעות ומחלות בגוף הפיזי לגופים הנפשי והרגשי, הכרת מערכות גוף האדם והגורמים המשפיעים על תפקודן.

לא פחות מאשר קסמים

במרחב האינטימי שנוצר בקבוצת הלימוד, מתרחשים קסמים. ההבנות וה'אסימונים' שנופלים אצל כל אחד מחברי הקבוצה תוך כדי הקורס, כמו מרעידים את הרשת המשותפת של כלל הלומדים. משהו קורה במפגשים, בין אם נמצאים במהלכם פיזית במרכז מגדלור, ובין אם צופים בהם במפגש בבית באמצעות הזום. בתחילה לאט לאט, ובהמשך מהר יותר ויותר,  מתקלפים הפילטרים של השכל והמיינד, והלב מתחיל להתרחב למקומו הטבעי, תופס את ההובלה ואת מוט ההיגוי. אין כמו חכמת הלב בעולם כולו.

חלק ממשתתפי הקורס מגיעים אליו כשהם חווים קושי משמעותי או מחלה, ומסיימים אותו כשהם מגדירים את התהליך כנס של ממש. אבל לא רק במחלות מדובר ולא רק בניסים.

אתם מוזמנים לחוויה מכוננת, הדורשת שותפות מלאה, ובעלת פוטנציאל לשינוי אמיתי וחיבור פנימי עמוק, שכמותו לא חוויתם מעולם.

הקורס בן 12 מפגשים שבועיים. להרשמה ופרטים נוספים אפשר גם דרך לימור ב- 054-7640649

לקבלת ניוזלטר עם כל מה שהכי:

The post אילנה רוגל בקורס מטאפיזיקה רגשית appeared first on HACAPSULA.

השיטה פותחה בשנות השמונים ביפן ועם האצת קצב החיים והסחות הדעת, היא הופכת משמעותית יותר ויותר עם השנים ומתרחבת בהתמדה גם לארצות נוספות ברחבי העולם. מחקרים חדשים מראים כי לפעילות הזו אין רק תרומה פסיכולוגית, כפי שסברו רבים עד היום, אלא ממש השפעה ביולוגית על תפקודי גוף מרכזיים.

השפעת השהייה ביער על תפקודי הגוף

המדע מצביע על כך שהשהייה ביער עשוייה להפחית את לחץ הדם, להוריד את רמות הקורטיזול (המצוי בגוף במצבים של לחץ) ולשפר את הריכוז והזיכרון. כמו כן, חומר כימי המשוחרר על ידי עצים וצמחים – הנקרא פיטונצידים, נמצא גם כמי שמגביר את תיפקודתה של המערכת החיסונית. היתרונות הבריאותיים הללו יכולים להחזיק מעמד אף מספר ימים לאחר השהייה בקרבת עצים, כך שאם מקפידים על חשיפה קבועה ליער, אפשר ממש לקדם תחושת רווחה לאורך זמן.

הנחיות רחצת יער אפקטיבית

ככלות הכל, רבים מאיתנו שהו ביער או הלכו בו בהזדמנות זו או אחרת, אז מה כבר כל כך מיוחד כל כך בשהייה בו?

סביר להניח שאכן שהיתם או הלכתם ביער, אבל  אז, היתה זו הליכה שיש לה מטרה. הליכה נמרצת תוך כדי טיול, משימה מתוכננת אחרת או שהייה עם חברים וילדים – בהם גם הייתם מרוכזים. לעומת אלה, ההליכה המאפיינת את 'רחצת יער', היא הליכה מסוג אחר. גארי אוונס, שהקים את 'מכון רחצת היער' בבריטניה, מתראיין לגרדיאן  ומסביר אודותיה:

"וודאו שהשארתם את הטלפון והמצלמה שלכם מאחור. אתם עומדים ללכת ללא מטרה ולאט. אינכם זקוקים למכשירים. תנו לגוף שלכם להיות המדריך שלכם. הקשיבו לאן הוא מבקש לקחת אתכם. עקבו אחרי האף שלכם, וקחו את הזמן. לא משנה אם אתם לא מגיעים לשום מקום. אתם לא הולכים לשום מקום. אתם מתענגים על קולות, ריחות ומראות הטבע ומכניסים את היער פנימה. "

מפגש 'רחצת יער' קבוצתי טיפוסי עשוי להימשך שלוש שעות ולכלול הסברים, תרגילי חישה והפניית תשומת הלב לרגע ההווה, מה שמאפשר לגוף ולמח להאט. ההליכה ביער תכלול תנועה איטית מאוד, מגע בעצים, התבוננות על צבעים, תבניות ונשימה. את המפגש מסיימים פרקדן, שוכבים מתחת לעצים ומתבוננים בשמיים דרך ענפי העצים.

אפקט היער ולא רק ביער

מי שאין לו יער נגיש להתהלך בו, יוכל לעשות זאת בכל מקום אחר שבו אפשר לחלוץ נעליים ולהתחבר לטבע. המחקרים מראים השפעה על הגוף גם בעת שהייה בפארק מקומי או במרחב הירוק, או אפילו על ידי טיפוח צמחים בחלל הבית ומקום העבודה. להליכה ביער אמנם יש את ההשפעה החזקה ביותר, אך עדיין יש השפעות פיזיולוגית חיוביות כמעט בכל שהות בטבע, גם בהקשר לבעיות בריאותיות וגם באשר להפחתת חרדה, דיכאון ופסיכוזה.

תרפיית יער – ספרה של שרה איבנס

בספרה Forest Therapy  כותבת שרה איבנס על הסגולות הרפואיות של השהות ביער, בטבע ובמרחבים המוריקים. היא מתייחסת לחילופי העונות ולחסד שיש לטבע להציע לנו בתקופה בה אנחנו הופכים יותר ויותר ליצורים עטופים בקירות, לכודים בתוך רשימות מטלות – וזאת בזמן שהעולם נובט, צומח ומשתנה.

איבנס מתייחסת להבאת החוץ לתוך המרחב הביתי ומספקת טיפים עונתיים המסייעים להתחבר מחדש לטבע. היא מתארת את הספר כמתאים לאבות חסרי השראה המבקשים לחבר מחדש את משפחותיהם, לתולעי-ספרים המבקשות להתנער (תולעי סלולר נראה מתאים לא פחות), לילדים שצריכים להוציא קיטור, לאנשי מקצוע לחוצים שרוצים להאט להריח את הפרחים ולאימהות שחוקות הזקוקים לעידוד מחודש.

יערות ואתרים בישראל

לרשימת היערות, הפארקים והאתרים המומלצים של קק"ל

וגם הרשימה הזו

ספרים בנושא Shinrin-yoku Forest Bathing

לרכישת ספרה של שרה איבנס

Forest Therapy: Seasonal Ways to Embrace Nature for a Happier You

לספרים נוספים בנושא רחצת יער (Shinrin-yoku)

Forest Bathing: How Trees Can Help You Find Health and Happines

orest Bathing Retreat: Find Wholeness in the Company of Trees

Shinrin-yoku: The Japanese Way of Forest Bathing for Health and Relaxation

לקבלת ניוזלטר עם כל מה שהכי:

הקפסולה בדרך אלייך עם מה שחדש, ומה שאוטוטו מגיע. אירועים, קורסים אונליין, ריטריטים ופרקים חדשים בפודקסט. לפעמים קצת אויר. הרבה פעמים פשוט זווית אחרת להתבונן ממנה על הדברים, אבל תמיד תמיד, במינון נעים ובלי להעביר את הפרטים שלך לאף אחד אחר.

The post התרפיה של היער appeared first on HACAPSULA.

הוא עוסק שנים רבות בניסיון להתחקות אחר המדע שמאחורי ההחלמה הספונטנית (שיפור או ריפוי בלתי צפויים ממחלות קשות כסרטן), וידוע כמי שביצוע מחקר מקיף ויסודי על השפעות המדיטציה ותהליכי החשיבה.

אחרי שנים של ראיונות אותם ערך עם אלפי מטופלים, גילה דיספנזה שמי שחוו ריפוי ספונטני חולקים ארבע תכונות או אמונות מאוד מסויימות הרלוונטיות וחשובות לכל אחד מאיתנו, מאחר והן מסבירות באופן עמוק את הקשר שבין מחשבה לבין יצירת מציאות. והרי הן לפניכם:

אמונה מס 1:  אינטליגנציה גבוהה מעניקה לנו חיים ויכולה לרפא את הגוף

כל מי שחווה ריפוי ספונטני ממחלה קשה, האמין כי הוא חלק מאינטיליגנציה גבוהה. יקום, מקור, הדרכות, רוחניות, אלוהים – האנשים הללו קראו לאינטיליגנציה הזו בשמות שונים אבל לכולם היתה הבנה משותפת אחת, והיא –  שהם יכולים לכוון את אותה אינטילגנציה כך שתוכל 'לעבוד' עבורם.

אין בכך שום דבר מיסטי, אומר דיספנזה, שכן מדובר באותה אינטליגנציה שמארגנת ומסדירה את כל תפקודי הגוף. ממש ברגעים אלה 100,000 תגובות כימיות מתרחשות בכל אחד מהתאים שלנו. עכשיו הכפילו 100,000 תגובות כימיות בכ- 100 טריליון תאים המרכיבים את הגוף. רבים מאיתנו אפילו לא מסוגלים לזכור יותר משבעה פריטים מרשימות הקניות שלנו, כך שלמזלנו שאינטליגנציה חכמה יותר מהתודעה שלנו, מנהלת את המופע המרהיב הזה שקוראים לו חיים. מדובר בעבודות מורכבות להפליא שמתרחשות כמעט מאחורי גבנו. עם זאת, הפעם היחידה בה הדברים הופכים מוחשיים לגבי התודעה המודעת שלנו, היא כשמשהו משתבש. 

האינטליגנציה יודעת לשמור על הסדר בין כל התאים, הרקמות, האיברים ומערכות הגוף, והיא גם זו שיצרה את הגוף משני תאים בודדים. הנבדקים של דיספנזה הבינו שאם הם יתייחסו לאינטליגנציה הזו וישתמשו במחשבותיהם כדי לכוון אותה, היא תדע כיצד לרפא את גופם עבורם,  וכל מה שהיא מחכה לו הוא בעצם הרשות לפעול.

אמונה מס '2: למחשבות יש השפעה ישירה על הגוף

The post אמונות, מציאות חדשה וריפוי appeared first on HACAPSULA.

לכאורה.

ספירת המלאי שלה העלתה בעל מקסים, בנות מתוקות, בית חלומות בעמק חפר, הכנסה מצוינת, טיולים בעולם וקריירה מצליחה של סדנאות DIY שפיתחה ואהבה. אחרי שהתגלה הסרטן, היא ידעה להגיד שקצב החיים התובעני, הרף הגבוה שהציבה והציפיות הגבוהות מעצמה, יצרו מציאות שנעה בין קונפליקט אחד לשני והיתה רוויה בכעסים ובתחושה של חוסר סיפוק. הסרטן הגיע ואיתו מסע של החלמה שנמשך שנתיים ובסופו, בסיוע גיוס המונים, הוציאה את 'יומן בריאות' – מדריך החלמה מעשי.

ינואר 2019, שנה אחרי שהוציאה את הספר, היא מגיעה לבדיקת מעקב ומגלה שהוא חזר. הפוסט שכתבה לאחר הגילוי המחודש, הוא פוסט שמתחיל מסע חדש, בו היא צועדת עכשיו. והרי הוא כאן, כלשונו. ,

I’m doing it my way

Yes, there were times, I'm sure you knew
When I bit off more than I could chew
But through it all, when there was doubt
I ate it up and spit it out
I faced it all and I stood tall
And did it my way

My Way

Frank Sinatra

בהתחלה, חשבתי לקרוא לזה בדיוק כמו שפרנק סינטרה קבע…אבל אני לא הולכת לשום מקום

(כרגע) ולא מתכוונת לדבר על עצמי בזמן עבר אז שיניתי קצת.. מקווה שפרנקי ימשיך לנוח בשלווה.

הדרך שלי.. נדמה לפעמים שרק הרגע הזה קיים, אבל הרגע הזה הוא נק' אחת מיני רבות היוצרות קו ישר וארוך. בקו הזה של החיים שמתחיל מרגע לידתינו ועד הרגע האחרון קורים החיים עצמם.

שכחתי את זה, עם הגילוי האחרון של הסרטן. נשאבתי בכל הכוח לבלבול, לפחד, לספק. כאילו שכחתי את כל מה שידעתי, כאילו שכחתי את כל מה שכתבתי לכם ולי, כאילו שכחתי שיש מסע לנשמה שהיא אתם או אני, כאילו שכחתי את כל הכלים הרבים שבאמתחתי.

דגש על כאילו. לקח לי קצת זמן להיזכר. זמן ושקט.

דצמבר 2018 חגגתי את הוצאת יומן בְּרִיאוֹת לאור.

ינואר 2019, הלכתי שמחה וטובת לב לבדיקת אמ.אר.יו, שזה כמו אמ.אר.איי רק ספציפי למערכת השתן.

שמחה כי חשבתי שהצלחתי להתחמק מבדיקת הסי.טי הידועה לשמצה. טובת לב כי..כזאת אני רוב הזמן.

התוצאות חזרו, נבהלתי טיפה, כי הרגשתי חודשים רבים לפני ואף שנה לפניי שמשהו קורה באגן שלי. שנה לפניי עשיתי בדיקת סי.טי והם "שכחו" לומר לי שיש ממצא.

מיד נשלחתי לבצע, לראשונה בחיי בדיקת פט סי טי. קיויתי בכל ליבי שהממצא היחיד שמצאו בבדיקת ה אמ. אר. איי יימצא שוב.

זה לא קרה. התוצאות חזרו, מבהילות מאי פעם. בכוונה לא מרחיבה עליהם כי אין טעם לייצר דרמה וגם אני מאמינה שזה סיפור והסיפור שאני מספרת לעצמי ולכם עדיף יותר. גם נסיון העבר הראה לי שבבואי לייצר מציאות/לברוא מציאות אין משמעות לסיפור המקורי. זוכרים שכל מה שמתמקדים בו גדל? אז אני מעדיפה להתמקד בסיפור שבו אני בריאה וכו'.

לפני שאני מספרת את רובבב מה שקרה בחודשיים וקצת אחרונים, מדגישה תובנה סופר קריטית, אולי לעצמי בלבד אבל חייבת לשתף.

יש חוקי יקום, אחד מהחוקים הוא חוק המשיכה, החוק אומר שאנחנו מושכים אלינו מה שמתחולל במוחינו וברגשותינו. בבואי לברוא מציאות עליי להתייחס בשיא הרצינות לחוק הזה

כמו שכתבתי ב יומן בְּרִיאוֹת, יש חוקי יקום, אחד מהחוקים הוא חוק המשיכה, החוק אומר שאנחנו מושכים אלינו מה שמתחולל במוחינו וברגשותינו. בבואי לברוא מציאות עליי להתייחס בשיא הרצינות לחוק הזה, מבחינתי בתקופה הזו המחשבות שלי מרוכזות בשמחה, באמונה, בהנאה מהרגע ופחות בדאגה או בספק וכמובן שלא בפחד מפני העתיד. עוד משהו קריטי, מכיוון שיש תסריט נשמתי שלא ברור או ידוע לנו, אנו עושים כמיטב יכולתינו בכדי לברוא את המציאות הרצויה (מן הסתם, אצלי, בריאות מלאה), איננו תמיד יודעים את טובתינו המירבית מכל סיטואציה וגם כאשר אנחנו מבקשים להגשים איננו "נתקעים" על התוצאה הסופית, הרצויה. זה מוביל אותי לחוק הבא שנקרא חוק הארעיות (אותו הכרתי אבל בויפאסנה הבנתי אותו לעומקו). חוק מעצבן ללא ספק, אבל, חוק הוא חוק, במיוחד שזה היקום קבע ולך תתווכח (ועם מי?).

הכל משתנה (אניצ'ה), כל הזמן. כל נסיון שלנו להיאחז או לדחות משהו במציאות שלנו יוצר סבל. וואו, כמה סבלתי בחודשיים האחרונים. כמה כעסתי, דחיתי את המצב, התמרמרתי, איבדתי אמונה ועוד.

אז נזכרתי שאינני יודעת את טובתי המירבית מהסיבוב הנוכחי, אבל מתחילה לגלות. כמובן שאני מכוונת לתוצאה הרצויה אבל אינני נאחזת בה, מיציתי את הסבל הזה (כמובן שאני אנושית וכל אלו מתבקשים וכבר אמרו לי שאם לא הייתי חווה את מגוון הרגשות זה היה לא הגיוני). הארעיות הזו, היא בכל דבר, תחושות או כאבים בגוף, מחשבות משמחות ומרימות מול מחשבות מבאסות ומורידות, המצב בבנק משתנה, המשקל משתנה, גם מזג האויר, גם הפוליטיקה או בקיצור החיים עצמם. הכל כל הזמן בשינוי.

אני מזכירה את זה כי חלק מהסבל שלי היה כרוך במחשבות של אכזבה והלקאה עצמית על כך שזה קרה לי שוב ואיך ולמה. חשבתי שאם כתבתי ספר אני אמורה לדעת יותר. אז אני יודעת יותר אבל לא את הכל (ענווה נדרשת ותידרש כל הזמן). גם כמה העירו לי שאני "רצה" לשתף כל דבר ויש מי שמאמין בעין הרע. אני בעצמי התבלבלתי מזה ולא הבנתי כמה זה נותן לי או לוקח ממני אנרגיות השיתוף שלי והכי הטריד אותי, איך אני ממשיכה למכור את הספר ואיך אני ממשיכה את כל התוכניות המפוארות שתיכננתי לי לשנת 2019.

אז אחרי תקופה של התבוננות מעמיקה פנימה, אני "רצה"/רוצה לשתף. חיכיתי בסבלנות עד עכשיו. עבר שבוע מאז שחזרתי מהויפאסנה. עדיין מתרגלת לרעיון של לשבת שעה כל יום אבל כבר עכשיו מבינה ומעריכה את התועלות של המדיטציה הנפלאה הזו.

 שמעתי בעבר על הקורס הזה אבל חשבתי לעצמי שבטוח יש עוד דרכים להתחבר לעצמי ולא חייב כזאת קיצונית

טל, אח של דרור עשה ויפאסנה בגיל 20 וקצת, כמובן שחזר משם נלהב וסיפר לכל מי שהקשיב כמה זו מדיטציה מופלאה ומטהרת וכמה כל אחד צריך לעשות אותה. דרור שלי השתכנע אבל אמר: "לא עכשיו". לקח לו כמה שנים וביטול אחד להגיע לבסוף לקורס (זה קרה כאשר חליתי לראשונה ב 2016 ודרור הוריד הילוך רציני בעבודתו). שמעתי בעבר על הקורס הזה אבל חשבתי לעצמי שבטוח יש עוד דרכים להתחבר לעצמי ולא חייב כזאת קיצוניות ומי בכלל תשתוק כלכך הרבה זמן ואיך אסע לתקופה כלכך ארוכה. חשבתי גם שזה לאמיצים בלבד או למשוגעים.. שזה בעצם קצת אותו הדבר

פאסט פורוורד. העניין של חיבור לעצמי עלה לא מעט ב-3 השנים של ההתמודדות עם הסרטן. חשבתי שיש דרך יותר הרמונית ואיטית להתפתח. חשבתי שייקח לי קצת יותר זמן ואז מה. התחלתי מ אין מצב להיות לבד עם עצמי ל תנו לי עוד מהדבר הזה. חששתי מהאתגר הפיזי, שזה ישיבות ארוכות לאורך כל היום, מהאתגר הרגשי, של מה יעלה שם ומהאתגר הנפשי.

הרעיון ללכת לקורס כזה עלה בזמן שהייתי בטל חמה אשר בהרדוף. בהרדוף הקימו מרכז קסום לפוגשות סרטן. המרכז מנוהל בידי צוות של נשים מדהימות אחת אחת ואיש אחד מופלא. ביליתי בנעימים רוב הזמן, בשאר הזמן הייתי מוטרדת, מבואסת, עסוקה בסידורים כאלה ואחרים, חבולה רגשית ואמונית ואז בשיחה עם רונית, היא זרקה שויפאסנה חוללה בה שינוי אדיר.

יצאתי מהרדוף טיפה יותר שלווה וחזרתי הביתה. מיד צפו ועלו כל הפחדים, כל הדפוסים, מיד מצאתי עצמי שוב בחוסר שקט, עצבנית, כועסת וקופצת מכל שטות. חשבתי לעצמי, איך אפשר להבריא ככה ומצד שני מה עליי לעשות?

טרם שיחתי עם רונית נפגשתי עם אלירן דה מאיו מבית הבריאות שהקים בתובל. גם הוא איש ויפאסנה ומעריך עד מאוד את תועלות הדרך הזו. שיתפתי את דרור שלי והדרך להרשמה הייתה מיידית. אממה? הקורסים מלאים חודשים מראש ואני שהייתי בהתלבטות רצינית לגביי ההמשך לא ידעתי איך אני מוצאת את עצמי בקורס הקרוב. דרור רשם אותי לרשימת ההמתנה. מאותו הרגע שיחררתי וקיויתי שיימצא לי מקום. יצאתי מהרדוף טיפה יותר שלווה וחזרתי הבייתה. מיד צפו ועלו כל הפחדים, כל הדפוסים, מיד מצאתי עצמי שוב בחוסר שקט, עצבנית, כועסת וקופצת מכל שטות. חשבתי לעצמי, איך אפשר להבריא ככה ומצד שני מה עליי לעשות? הרי עליי למצוא את הדרך לחיות בשלום ובהרמוניה בביתי שלי. לשמחתי החבר'ה (הכלכך טובים שעושים מלאכתם בהתנדבות מלאה) מהויפאסנה יצרו איתי מייד קשר. למורה שדיבר איתי היה ספק בנוגע לכשירותי לעבור את הקורס, לאחר כמה שיחות הוא הבין שאני נחושה מאוד ומוכנה מאוד לקורס הזה. כך מצאתי עצמי, ימים בודדים לאחר שחזרתי הבייתה שוב בנסיעה לצפון והפעם ל11 יום. הזזתי הכל, פגישה עם האונקולוג, התחלת טיפול תרופתי, כנס שמאוד חיכיתי לו ומטלות שחיכו לי כחלק מיציאת ספרי לאור.

כמה יפה שם, מרכז ויפאסנה, דגניה ב'

כלכך חיכיתי לפאוזה הזו. בלי לדעת עדיין לאן אני הולכת ומה אני עומדת לעבור. המצב היה בלתי נסבל, מלא רעש בראש: מה לעשות, אם בכלל, מתי לעשות, ענייני היום יום, קניות, לזכור ולא לשכוח כל מיני מטלות, לשלוח, להחזיר, ליצור קשר, לשתף או לא, להסכים לכתבת שער, להכיל, לקבל, לא לכעוס, לאהוב, לסדר, לא להתנגד, להוריד הילוך,להתעלם ועוד. הכי חרדתי שלי. הכי חסר מנוחה.

היה מי שטען שאני בפאניקה כאשר שמע שאני הולכת לעשות את הקורס. אז טען, אז מה. מבחינתי זו הייתה הזדמנות, אולי אחרונה, להבין מה לעזאזל קורה פה ולמה הסרטן חוזר וחוזר.

הייתה גם חברה חדשה שפגשתי, סיפרתי לה על כל הקולות בראשי ועל המצוקה שאני שרויה בה, חשבתי ששמעתי אותה אומרת: "חמודה, את צריכה אישפוז, לא ויפאסנה".

אגב חברות, לשמחתי אחיותיי ממשפחת הסרטן יכלו להבין אותי כמעט מבלי לדבר אבל גם כאשר כן דיברתי הכילו אותי באהבה רבה, ללא טיפת פאניקה או חרדה.

גם החברות מהבית נתנו לי את השקט שהייתי זקוקה לו. מן הסתם, לדבר עם אנשים שלא מכירים סרטן זה שונה מאוד מאשר אלו שכן מכירים. השיחות על המצב ועל ההתנהלות ועל מה הרופאים אומרים וכו' התישו אותי מאוד והעלו את רמת החרדה. אין לי טיפת ביקורת, זו הייתה בחירה שלי מה וכמה לשתף. כנראה שהיה לי צורך בזה וזה נגמר..

משפחתי היקרה נדרכה שוב, הוריי, אחיותי ואחי דאגו לשמור איתי על קשר ולבדוק מה איתי בכל רגע.

בנותיי, אלכס ואלה, עקב האכילס שלי. הן יודעות כמעט הכל, כמובן מותאם גיל והבנה. גם הן נכנסו לטירוף ולחרדות. לא ידעתי איך אשאיר אותן שוב בלעדיי, בפעם השלישית ב3 חודשים. בדצמ' טסתי לאחותי ל10 ימים. בינואר נסעתי ל5 ימים לטל חמה אשר בהרדוף ובפבר' ויפאסנה ל11 יום. "שוב את נוסעת?" אמרה אלכס בחרדה.. היא זכרה שבעבר נסעתי לשבועיים וזה לא מנע מהסרטן לחזור.

. תכירו את בובות הדאגה (לרין,סורין,אדין וקארין)- הבאתי לאלכס ולאלה..פשוט בכל ערב מוסרים להן את הדאגות

דרור שלי, אין לי מילים לתאר את ההתגייסות שלו למען הריפוי שלי. אינספור נסיעות לבדיקות, להתייעצות, לרופאים פרטיים, מילוי טפסים, מחקר מעמיק על האלטרנטיבות השונות, אינסוף שיחות הרגעה ותמיכה וכמובן תפקוד מלא בימים שלא הייתי בבית. לא יודעת איך הייתי עושה את זה בלעדיו.

דרור היה בהודו בינואר וכשחזר קיבל את התואר באבא..דרור כמובן לקח את זה צעד נוסף והכין לי חדר טיפולים. גנובה עליו

בחודשיים האלה כמעט ולא התייעצתי עם מטפלים חיצוניים ישנים או חדשים, רציתי לבד. לא רציתי להוסיף עוד קולות לקולות שכבר שמעתי בראשי בכל השנה האחרונה

בחודשיים האלה כמעט ולא התייעצתי עם מטפלים חיצוניים ישנים או חדשים, רציתי לבד. לא רציתי להוסיף עוד קולות לקולות שכבר שמעתי בראשי בכל השנה האחרונה. כל קול אוהב וכל קול שונה. הייתי חייבת לזקק את הרעש ולהגיע למצב ששומעת רק את קולי ולפי כך פועלת. מטפליי המעולים מהעבר הציעו את עזרתם האוהבת ועל כך מודה מאוד.

בינואר, השתתפתי בסדנת לוח חזון של תמרי. אז, ידעתי רק על הממצא הבודד שראו באמ.אר.יו. ניגשתי בשמחה ליצור לי לוח חזון, וואו איזו חויה מטריפת חושים. שעות של התכווננות, בחירה, גזירה והדבקה הובילו ללוח הנפלא שתלוי לי בחדר ועיניי וליבי מחוברים אליו מאוד.

התחלתי עם המורה שלי, גילבר, אני לומדת כבר כמה חודשים מודעות על, אלו הם לימודי רוחניות מעשית ואני מוצאת שם הרחבות והעמקות לכל מה שלמדתי עד היום. פניתי לגילבר בכדי שיתקשר עבורי ( אחכ הבנתי שאלו הם המדריכים שלי ) וכך קרה. קיבלתי מסרים שמעודדים אותי להאמין בדרכי ולהמשיך בה למרות הספקות שעלו.

נפגשתי עם אלירן דה מאיו שאותו אני אוהבת אהבה ענקית וסומכת על דעתו מאוד. לא אשתף את תוכן שיחתנו, רק אומר שהוא היה אמיתי וכן בצורה שעודדה אותי ולפעול בצורה שפועלת ואפעל.

כן הקשבתי באהבה ובהערכה רבה לזהר ברק אור, המטפלת הסינית שלי, היא הביאה טכנולוגיה חדישה מיפן ובלעדית לקליניקה שלה. זה טיפול בחום, המוכר כהיפרתרמיה. לכשאוכל אספר עוד בהרחבה. מיד התחלתי פרוטוקול טיפולי שאת תוצאותיו אשתף לכשאסיים אותו.

כן נעזרתי באישה יקרה וסופר מקצועית, ליאת אדרי שמה , ייחודה הוא בהתאמת טיפול אישי לכל חולה ולא כמו שאנו מכירים שטיפול אחיד מוצע לכולם בלי טיפת התייחסות לשונות הרבה של כל חולה. הכרנו דרך הפייס בעקבות פוסט שכתבתי על תרופות. היא פיתחה שיטה שנקראית במ"א, בריאות מותאמת אישית. אין מקריות לעולם! פניתי אליה כי האונקולוג הציע לי להיכנס למחקר, לנסות תרופה חדשה ומבטיחה(?), תרופה שרשימת תופעות הלוואי כלכך מאיימת שמיד הרגשתי שזה ממש לא עבורי.

ליאת הכירה לי את  Cancer hope, הם שולחים דגימת דם לארה"ב ושם מבצעים עליה מלא בדיקות שתכליתם היא התאמה מירבית של טיפול למצב הספציפי שלי. הטיפול יכול לבוא מהרפואה המשלימה או הקונבנציונלית. קיבלנו דוח מפואר מגליה (בכירה בחב') החדה, הנעימה, מלאת הנסיון . בדוח הופיעו כל מיני פרמטרים כמו מהירות התפתחות הגידול, כמו תרופות שונות היכולות להתאים, כמו תוספים שיכולים לסייע למע' החיסון לפרק את הגידולים, כמו יכולת הגידול להגיע לאיברים מרוחקים, כמו חלבון המגיב לחום, מבחינתי גייסתי את המדע לטובת האינטואיציה שלי. שלחתי מגוון חומרים (שמן ריק סימפסון, פטריות מרפא, תוספים שונים) לבדוק את יעילותם על הגידולים. לשמחתי כל מה שהרגשתי לגבי האופציות השונות לטיפול הוכח בדוח וחיזק אותי בדרכי. זו בדיקה יקרה מאוד ולא תמיד מקובלת על האונקולוגים. החדשות הטובות הן שיש סבירות גבוהה להחזרים מהקופה ומביטוח פרטי.

ולקינוח, חברה יקרה הזמינה אותי לסדנת  E.F.T זהו כלי חדשני שעוזר להתמודד רגשית עם כל מה שמגיע לפתחינו. נירית ליטני היא מחלימה מעוררת השראה ברמות אחרות, היא חזרה מ"המתים" ואני כלכך מעריכה ואוהבת אותה. היא אור אמיתי ומלאת אמונה ביכולת להבריא ללא שום עזרה תרופתית. הסדנה הזו שלה היא הכרחית, לא פחות, לכל מי שרוצה לרפא את עצמו, לא רק ממחלות.

אז מה היה בויפאסנה?

כמה גילויים מרעישים.

יש הבדל גדול בין להכיר את הדרך ובין ללכת בה

יש הבדל גדול בין להכיר את הדרך לבין ללכת בה. כמו שכתבתי למעלה, הטריד אותי כלכך שכתבתי ספר על הדרך שלי, מניתי שם מלא כלים שתכלס עזרו לי ועדיין חליתי שוב. האמת היא שמרגע שיצאתי מבית החולים אחרי הניתוח של הגידול השני לא עסקתי כמעט בהחלמה. רוב מרצי הוקדש להפקת הספר. חזרתי לחיים ביג טיים. העמסתי על עצמי מבלי לשים לב שזה קצת יותר מדיי. חזרתי לדפוסים ישנים כמו אינטנסיביות, ויתור על תזונה ושינה, הכנסתי לחיי לחץ ומתח והחמור מכל בעיני הוא הכעס (לימים הבנתי שחוסר חמור בבי 12 גורם לכך). כן עשיתי כמה דברים שכן שמרו עליי מפני הישנות דרמטית יותר של הסרטן. מודה שהתבלבלתי בין האשמה עצמית וביקורת לבין לקיחת אחריות. כיום לוקחת אחריות מלאה על הישנות הסרטן וכמובן על הריפוי. ההבדל הוא: כאשר אני מבקרת או מאשימה אז מופיע כיווץ ופחד והנשימה מתקצרת. כאשר אני לוקחת אחריות, אני לא נגררת לרגשות ופשוט מסתכלת על הדברים כמות שהם.

בכדי להמשיך את הבריאות, עליי להמשיך את הדרך. אפשר להוריד הילוך מהתעסקות בריפוי אבל לא להרפות לגמריי. להבנתי הסרטן התבסס טרם התחלתי את הקורס בניסים שכידוע עורר בי השראה עצומה וחיזק בי מאוד את האמונה. מה גם שכאשר הפסקתי את הקורס בניסים בספט' (את התרגול היומיומי ואת מפגשי הלימוד) הספק והפחד חזרו בענק.

הצורך של בעשייה (DOING) הוא עצום ועכשיו אני מנסה יותר להיות בנוכחות בכל עשייה שלי ( BEING).

נכנסתי ל"כלא" הויפאסנה (כך גוואנקה קורא לזה) עם כמה מטרות, הו כמה מעט ידעתי..

לברוח מהמציאות החיצונית והפנימית המלחיצה.

להתחבר לעצמי, עוד.

לחזק את האמונה בחיים, בריפוי.

לקבל כלי שיעזור לי ל"השתלט" על החשיבה האינטנסיבית.

לנוח ולטפל בעצמי בעזרת ההיפרתרמיה (הבאתי איתי את המכשור לשם).

להתנתק מהתמכרויות (פלאפון, אכילה רגשית, עשייה, סטרס).

האיש הזה, גאוונקה הוא חוויה. האיש גאון, בעל חזון, מסור למדיטציה הזו ולתלמידיו, מצחיק וחכם מאוד מאוד.

ויפאסנה היא מדיטציה. הממציא שלה היה בודהה בכבודו ובעצמו. יש סיפור יפה  על איך השיטה נעלמה מהודו כליל ולאחר 2500 שנה גוואנקה החזיר אותה להודו.

אתאר כאן כמה חוויות ולא ממש את כל החוויה כי יש קסם בללכת אל הלא ידוע. בימים הראשונים, בכל פעם שישבנו גוואנקה חזר ואמר: "START AGAIN"

אני פירשתי את זה פשוטו כמשמעו, להתחיל שוב. התחלה כי לכל חויה יש התחלה וסוף ולכן כל פעם מחדש אנחנו מתחילים משהו. שוב כי החזרתיות מאוד חשובה כאשר רוצים לבסס את המדיטציה. ללמוד משהו בתיאוריה הוא יפה אך בכדי להפנים משהו צריך לחוות/לתרגל שוב ושוב, כדי להפנים ולהבין ממש איך זה מרגיש.

כל מה שהבטיחו לי לפני שנסעתי קרה. אמרו: יהיה קשוח, מאתגר, אל תלכי באמצע, חוויה משנת חיים. אמרו וצדקו.

הוא ממש התעקש על החשיבות של התרגול, על החשיבות של המאמץ, על החשיבות של חווית הגוף. הוא חזר שוב ושוב על אניצ'ה, על חוק הארעיות, על הסבל שגורמות לנו הדחייה של משהו כמו גם ההשתוקקות למשהו. אין כאן רצון לבטל תשוקות או להגיד שאנחנו חייבים לקבל הכל. הדבר היחיד שנלמד הוא בסך הכל לראות את המציאות כפי שהיא ולהכיר בה מבלי לייצר לעצמינו סבל.

בשביל זה באתי. בכל מסעי הקושי העיקרי שלי היה הדחייה של הסרטן או ההשתוקקות להיות בריאה. דרך התרגול הבנתי את חשיבות הארעיות וכמה סבל יצרתי במודע או שלא במודע. קסם לי הרעיון שדרך הישיבה/התרגול אפשר לנקות את הגוף שלנו מכל המשקעים שנוצרים מכל הדחייה וההשתוקקות. עליי להיזהר שלא לפתח השתוקקות לניקוי המשקעים.

כל מה שהבטיחו לי לפני שנסעתי קרה. אמרו: יהיה קשוח, מאתגר, אל תלכי באמצע, חוויה משנת חיים. אמרו וצדקו.

ביום השני היה לי משבר ראשון וכבר ראיתי עצמי בורחת לאנשהו..וכל תוכנית בריחה בוטלה כי ממי אני בורחת בעצם..ואם לא עכשיו אתמודד אז אימתי?

התמודדתי עם כל מיני שדים: שד של חוסר הסבלנות, שד של הפחד, שד של כאב פיזי, שד של חוסר ההתמדה. נתתי לכל אלו להופיע ולחלוף. כמה הייתי גאה בעצמי עם כל יום שעבר.

ביום השמיני גם חויתי משבר, רציתי כבר לדבר, התגעגתי נורא הבייתה וגם היה לי קשה, שוב. פיזית ורגשית.

נשארתי. איזה מזל. גם מצאתי עוד להוטה לדבר אז יצא שאיוררתי את עצמי והחלפנו כמה מילים וצחוקים.

גוואנקה דיבר על האומנות לחיות ואז גם הזכיר את האומנות למות. הוא טוען שמתרגלי ויפאסנה מתים עם חיוך ונפרדים מהעולם בשמחה. קניתי .

הרצון שלנו לחוות רק אושר מעביר אותנו על דעתינו. אין חיה כזאת. לא אצל הקטנים ולא אצל הגדולים. הרצון שלנו לא למות גם הוא מופרך. הצער והאבל שאנחנו חווים עם כל מי שמת יכול להיות אחרת. מוות הוא חלק מהחיים. זוכרים את אותו הקו מהתחלת הפוסט?

חוית חיים שלמה היא חוויה שמכילה בה את הכל. הכל קורה במילא, הכל נע ומשתנה במילא, הכל חולף. מה הטעם בלהימנע או להשתוקק למשהו? ועם זאת זה טבעי ואין פה בקשה להיות על המשמר בכל דקה ודקה.

על מנת להכיר את עצמינו יש גם לעשות וגם להיות. זה החזיר אותי לספר שלי. זה החזיר לי את התשוקה שהספר יגיע לכמה שיותר אנשים. אני גם שומעת את זה שוב ושוב מקוראיי. הספר משלב גם תיאוריה וגם חוויה. כמה חשוב לתרגל את התיאוריה. לכתוב תודות כל ערב. לפתוח את הבוקר במשהו אחר, כל בוקר, לשנן מנטרות ועוד ועוד.

את החוויה של להיות תוך כדי עשייה חויתי ביומיים אחרונים. גאוונקה ביקש שנמשיך את הנוכחות גם כאשר אנחנו הולכים/אוכלים/או בעצם כל דבר שאנחנו עושים. וואו, זה היה מרגש, לחוש את עצמי הולכת לאט או מהר, לחוש את השרירים שמופעלים, להנות מהשקט שבפעולה, לא להיות עסוקה בחשיבה בזמן ההליכה. כל תשומת הלב מופנית להליכה.

קלטתי כמה נמנעתי מכאב פיזי, כמה השתוקקתי להיות בתדר גבוה, כמה ביטלתי כל מחשבת פחד שבאה ומיד החלפתי אותה בחשיבה חיובית. דבר שגרר סבל רב כך שבעצם לא באמת נמענתי אבל כן בהכרח יצרתי משקעים.

שבתי הביתה לאחר 11 יום, מרגישה בטוחה יותר, מאמינה יותר, רגועה יותר, יודעת יותר ומוכנה יותר לכל מה שהחיים יביאו איתם.

אמן.

תודה לכל מי שהגיע עד הסוף. אלוהים עדי שזה פוסט ארוךךךךךךךךךךך.

תודה לכם על האהבה והסבלנות.

תודה על המחשבות והתפילות שלכם. מרגש ונוגע ללב. תודה לכל מי שבודק לשלומי. תודה לממים של סרטן, הקבוצה הכי מצחיקה ומופרעת שאני מכירה.

תודה לכל מי שנוגע בי ולכל מי שאני נוגעת בו. זכיתי בחיי.

שבוע טוב מאוד. אוהבת. אורית

לבלוג של אורית

The post כשהסרטן בא לבקר. שוב. appeared first on HACAPSULA.