כך קרה עם ספרה של לימור תמיר, 'לס-ביט', המתאר חיים של גילוי, ועוסק רובו כולו בשאלת הזהות העצמית. אין הפוגה. אין הנחות. רק רכבת הרים של אירועים, גילויים, הבנות והדרך אל עצמך, יהא המחיר אשר יהיה.

צעד אחר צעד, מובילה תמיר את הקוראים למסע חיים עשיר וצבעוני הרצוף תובנות וניסים קטנים. בכנות נדירה וכתיבה קולחת ובלתי אמצעית, היא מתארת את אבני הדרך המרכזיות בחייה, בהן הרגע בו הבינה שהנה לסבית, הנשים שבהן התאהבה עד כלות הנשימה והזוגיות הנורמטיבית שאירגנה לעצמה כדי לטעת שורשים עמוקים במסלול המצופה ממנה.

הספר, הנקרא בנשימה אחת, לא פוסח על הקשרים המשמעותים בחייה, תוך שהוא צולל לעומק מערכת היחסים המורכבת עם אמה, אביה החורג ואחיותיה. שיאו של הספר, כמו גם נקודת המפנה של חייה, מציג את המפגש שלה עם אילנה רוגל, לאחר שחלתה בטרשת נפוצה. המפגש העוצמתי, שולח את תמיר היישר לתוך עצמה, בלי תירוצים ובלי קיצורי דרך, ומביא לשינוי עצום, בחייה בכלל ובנסיגת המחלה בפרט.

סוד קסמו של לס-ביט נובע משלושה מרכיבים מרכזיים. האחד, סיפור חייה של תמיר עצמה, המרגיש כמו פארק שעשועים רחב ידיים המלא צלילים ואורות. השני, הכתיבה שנדמית כמו שיחה ארוכה ומרתקת על כוס קפה, שפשוט אי אפשר להפסיק, והשלישית – החיבור העמוק לעולם הרוח, והיכולת  להראות באמצעותו תהליכים ומשמעותיות, ובעיקר לייצר את ההבנה המרכזית באשר לחיבור העמוק שבין הגוף לנשמה, אבל לא רק בתאוריה, אלא הלכה למעשה.

​

אנחנו נמצאים בתקופה מבלבלת, עם כל כך הרבה תוכן שנוגע לרוחניות, וכל כך הרבה פעמים טועים לחשוב שאם אנחנו קוראים רוח, או שומעים רוח, אנחנו בתוך הרוח. זה מתעתע מאוד כי הרוח אינה נמצאת כדי שיטעמו ממנה וילהגו אותה. היא עוסקת בהטמעה של דברים. בגילום שלהם. ללא זה, הרוח נשארת כחומר, ובדיוק כמו זוגות נעליים חדשים בארון, נאספים להם עם הימים עוד ספרי רוח על המדפים בבית, עוד ציטוטים בעמודי האינסטגרם, דיקלומים אינטילגנטיים הנוגעים לתפיסות עולם חדשות ואינסוף פודקאסטים, הבאים והולכים להם.

מכאן, שהעוצמה הגלומה בספר היא הטמעה מעשית יומיומית של הרוח בחיים שלנו.  טקסט השולח אלומות אור הנוחתות על מקומות שהעלמנו מעצמנו, שלמדנו לגדר ולעקוף, שהדחקנו או חיפפנו ביננו לבין עצמנו. עם השורות, נופלים אסימונים על ימין ועל שמאל, ללא קשר למגדר או לנטייה מינית. היכן אנחנו נמצאים בדיוק עכשיו? אילו כאבים, מחלות ומצבים בלתי אפשריים הבאנו על עצמנו כדי לדחוק בנו לייצר שינוי?  מה צועק מבפנים ? מה מודחק, מוקטן ומוסתר ומקבל חיים משלו מתחת לפני השטח? איך מתחילים שינוי, ומה מחירה של ההתעלמות ממי שאנחנו באמת?

תמיר, שהפכה לתלמידתה של אילנה רוגל, מנהלת היום את מרכז מגדלור, והנה מאמנת בתהליכי החלמה רגשית ופיזית המסייעת למטופליה לאמץ זווית ראייה ובעיקר פרשנות שונה לאירועי המציאות. היא עובדת עם מי שיצרו חולי כזה או אחר בחייהם, אך גם עם אנשים 'בריאים' הפוגשים בה כדי לעבד מצבים רגשיים וליצור שינוי.

את הספר לס-ביט אפשר לרכוש מכאן ואפשר גם את הגירסה הדיגיטלית שלו, מכאן.

וכאן, 'קריירה של מחלה' – לימור תמיד על הטרשת הנפוצה ועל המפגש עם אילנה רוגל בתוכניתה של מיכל צפריר:

The post כשהנשמה מדברת appeared first on HACAPSULA.

אהבה עצמית – מאיפה מתחילים

ההתחלה נעוצה בנשמה שלנו. היא זו שמניעה את הבחירות שלנו, וסביבה מתחילים להיבנות מעגלי המחשבה, הרצונות, הגוף והעשייה. היא זו שיודעת, גם כשאנחנו לא מודעים לכך, מדוע אנחנו כאן ומהו המסלול ('תסריט') שעלינו לעבור במהלך החיים – זה שמגדיר מה באנו לעשות, מהן אבני הדרך המרכזיות דרכן נעבור ומהי התרומה הייחודית שלנו לכל מי שסביבנו.

הנשמה היא זו המייצרת את התנועה הפנימית של הסקרנות כלפי דברים מסויימים, את המשיכה לאנשים ואת הידיעה של מה נכון לנו ומה לא. המשמעות של לאהוב את עצמך היא קודם כל לדעת את היותך. להכיר, להוקיר, להבין, להאמין, להתחבר למי שהנך באמת. מי שהנך. לא מי מהתפקידים שבחרת לשחק מול אנשים אחרים, לא התפאורה המקשטת את החיים שלך, לא הרכוש, לא החפצים שברשותך, לא הקריירה ולא המעמד.

שני תנאים מרכזיים לקיומה של אהבה עצמית

את האהבה העצמית אפשר להרגיש בהתקיים שני תנאים מרכזיים בחיים שלנו. האחד – כשאנחנו עושים את מה שהגענו לעשות כאן (נמצאים בתוך 'התסריט' שלנו).  והשני – כשאנחנו מחוברים להנאות ועושים מספיק ממה שמשמח אותנו וגורם לנו אושר. רק במצב בו מתקיימים שני התנאים הללו, אפשר להרגיש את החיבור הפנימי המלא, המייצר את האושר ואת תחושת האהבה העצמית.

מושלם? אין דבר כזה

אהבה עצמית לא יכולה להיות מבוססת על הרצון להגיע לשלמות. זה זמן מצויין להבין שאין דבר כזה, להיות מושלם, (מישהו חייב להוציא את המילה הזאת מהלקסיקון, בכל תחום שהוא) ושאנחנו שלמים בדיוק כפי שאנחנו. כשאנחנו רואים את עצמנו בבהירות, אנחנו יכולים לזהות בקלות מהן החוזקות שלנו ומהם הדברים שבהם אנחנו פחות טובים, תוך שאנחנו מקבלים אותם ללא שיפוטיות. כשאנחנו לא שופטים את עצמינו, אנחנו מאפשרים לאהבה עצמית להתקיים באופן טבעי, ובאותה הזדמנות, מפחיתים את עמדת השיפוטיות כלפי אחרים.

ביקורת – כן, אבל לא תחרותיות

כשאנחנו אומרים לא לשפוט, אנחנו לא אומרים שאין צורך בביקורת. ביקורת עצמית היא דבר חשוב ונחוץ והיא תשתית משמעותית להתקדמות שלנו. ישנם שני סוגים של ביקורת. האחת, היא ביקורת חיצונית, זו שמגיעה מתחרותיות. מהסתכלות חיצונית על מה שקורה סביבי. על השגים של אנשים אחרים, שיטות עבודה, סטטוס או יכולות (התבוננות החוצה והשוואת הביצועים שלי לאלה של אחרים). לעומתה, הביקורת הפנימית, היא זו המהווה נקודת פתיחה לשינוי. הביקורת מהסוג הזה מייצגת את ההשגיות במובן הטוב של המילה. היא מעמיקה את הראייה העצמית, ומציבה רף לביצועים שלי ביחס לשאיפות שלי להשתפר ולהשיג יותר. וכך אם למשל יש לנו גינה שאנחנו רוצים  לטפח ולפתח, במקום להסתכל על הגינה של השכנים בחוץ, להשוות את זאת שלנו אליה ולבקר את התוצרת, מוטב שנתבונן על זו שלנו. נראה את קווי המתאר, של השטח, את כמות השמש והצל שמגיעה אליה, נבחר נכון את השתילים המתאימים לזו שלנו, ובכל העת, נבצע בה שינויים עד שתהפוך לגן קסום, ומופלא כלשעצמו.

סימן האזהרה בסעיף הביקורת, שולח אותנו לבדוק היטב האם היא מייצרת מצב של 'תקיעות'. מאחר וביקורתיות פנימית, כשלעצמה – היא טובה. אבל כשהיא מלווה בחוסר עשייה, האטה או עצירה היוצרת הימנעות מעשייה או החלטה, היא בעייתית מאוד. אם הביקורת עמוקה ומתקיימת לאורך זמן, היא משפיעה על הערך העצמי ויוצרת יאוש הנובע מתוך התחושה שהמציאות אינה ניתנת לשינוי

אהבה עצמית מחוברת בעיקר לשמחה

אהבה עצמית מחוברת בעיקר לשמחה. לא ליהירות, לא להתנשאות ולא לתחושת עליונות. היא מגיעה ממקום של נחת רוח, מהתחושה שאנחנו נמצאים 'במקום הנכון'. יחד עם זאת, אנחנו כבר יודעים, שהמקום של נחת הרוח והנעימות, יהיה לעולם מקום זמני, מכיוון שכשאנחנו מתחילים לזוז לטובת התפתחות חדשה, אנחנו מתחילים לחוש אי נוחות, חלק בלתי נפרד מההתקדמות. יחד עם זאת, מדובר באי נוחות המלווה בתחושה של מלאות, כמו אותו טיפוס על הר שלראשו שאפתם להגיע מזמן. הדרך תלולה, התרמיל קצת מכביד, הרגליים כואבות בשלב כלשהו, אבל הידיעה הפנימית היא שהטיפוס הוא בעל ערך, ויביא איתו תחושה עילאית, במיוחד באותו רגע שבו נעמוד על הפסגה ונצפה אל הנוף הנפרש בפנינו.

איך יודעים אם נמצאים במקום הנכון

הדרך הזו שאותה אנחנו הולכים, מחייבת בדיקות תכופות וקשב רב. אם לא מרגישים שלמות, שמחה והתמלאות, לא נמצאים במקום הנכון, וכשלא נמצאים במקום, קשה מאוד לחוש אהבה עצמית. שוב, כמו בסעיף הטיפוס על ההר, נדגיש את  ההבדל שבין אי הנוחות הכרוכה בשהות במקום הלא נכון, וביו זו המאפיינת את שלבי ההתפתחות. ואם נחזור לדוגמא של ההר, ההבדל בין שני המצבים הוא שבאחד, אנחנו מטפסים אל הנקודה הבאה דרך אי הנוחות, ובשנייה, אנחנו עומדים במקום עם משא כבד מאוד, סובלים בדרך לשום מקום ומרגישים שהלכנו לאיבוד.

את החולצה המושלמת אפשר לרכוש מכאן.

תודה לטקסטים של אריאלה יועד ז"ל שאיתרה גם את הסרט הזה של לוק בסון,  למידעי תודעת העל, לעופרה אור על נקודות מאירות עיניים,

לקבלת ניוזלטר עם כל מה שהכי:

הקפסולה בדרך אלייך עם מה שחדש, ומה שאוטוטו מגיע. אירועים, קורסים אונליין, ריטריטים ופרקים חדשים בפודקסט. לפעמים קצת אויר. הרבה פעמים פשוט זווית אחרת להתבונן ממנה על הדברים, אבל תמיד תמיד, במינון נעים ובלי להעביר את הפרטים שלך לאף אחד אחר.

The post לאהוב את עצמך. קודם appeared first on HACAPSULA.

יחסנו לאן

בפודקסט ‘יחסנו לאן’ שנחזה להיות אחד מהכנים, המעניינים והמתרימים שנשמעו במחוזות הזוגיות, פורמים פאולה וליאון רוזנברג חוטים סבוכים, מאווררים מיתוסים, שורפים פרות קדושות ובעיקר מספקים שפע תובנות וכלים שאפשר ליישם כבר ממחר בבוקר בחיים הזוגיים שלנו.

הם ישירים, חדים, מהירים, מצחיקים ומעת לעת גם רבים (ולא חותכים את זה בעריכה) ושומרים על העיקרון הקדוש: שום מילה על הורות, ילדים וחינוך. נשארים רק עם מה שבינכם.

אל תחמיצו את הפרק עם הפסיכוטרפיסט אמיתי מגד, השולח אלומת אור רחבה על נושא הויתורים במערכת הזוגות, על פנקסנות, על זויות הראייה השונות של הקשר ועל כמה חשוב שלא לוותר על העצמי בתוך הזוגיות (זה לא אומר שאין מקום להתחשבות). השיחה שמתפתחת בפרק הזה פתוחה וכנה באופן כזה שלא מאפשר להתחמק מלחשוב על מה שקורה בסלון שלנו עצמנו, ובמערכות השליטה שאנחנו מנהלים אחד מול השני. לכתבה שהתפרסמה בקפסולה – מכאן,  והנה לינק ל'יחסנו לאן'.  ממכר. ראו הוזהרתם

(תמונה:שי פרנקו)

8 דייטים

בשנת 2009 הכניסו חוקרים מאוניברסיטת קליפורניה מצלמות ומיקרופונים לבתיהם של 30 זוגות, וערכו מעקב אחר האינטראקציות בינהם. הממצא היה בלתי יאמן. הם דיברו 35 דקות בלבד בשבוע, וגם הדקות האלה הוקדשו בעיקר לסידורים. ההתעצמות של הטלפונים החכמים, המידע והסחות הדעת החמירו, ומה שמחליף מאז את המעט שנותר מהתקשורת הזוגית, הם טקסטים קצרים ואימוג'ים בסוף רשימת הקניות.

הפסיכולוגים ג'ון גוטמן וג'ולי שוורץ גוטמן, החוקרים זוגות במשך יותר מ-40 שנה, פרסמו את מה שצפוי להפוך לרב מכר בינלאומי, הספר: " 8 תאריכים (מפגשים/דייטים)- שיחות חיוניות לחיים של אהבה", שהוא תוכנית פשוטה וגאונית המונה הצעות ל-8 פגישות זוגיות, שהן שיחות בנושאים המצויים בלב ליבה של מערכת היחסים הזוגית: אמון, קונפליקט, אינטימיות, כסף, משפחה, הרפתקאות, רוחניות וחלומות לעתיד . הספר, המבקש לשנות את המציאות העגומה הצפה במחקרי התקשורת הזוגית, מציג את את הנושא של כל אחד מהמפגשים, מעלה שאלות דיון ספציפיות, הצעות למיקום השיחות, הצעה לתאריך ואף סוקר את ארבע המיומנויות הדרושות לשיחה אינטימית, משלב טיפים באשר לכנות הנחוצה לקיומן וכולל גם הנחייה למצבים בהם השיחה 'נתקעת' או נחסמת.

מלבד תקשורת הנחוצה כל כך לקיומו של הקשר הזוגי, מספק הספר מוטיבציה להישאר פתוחים, סקרנים ובעיקר להמשיך ולדבר זה עם זה.  הספר מציע הזדמנות אמיתית לבחון את העמדות, תפיסות העולם, השאיפות והמטרות בכל אחד מהנושאים המשמעותיים ביותר לזוגיות ולחיים בכלל, ובכך הופך מתאים גם למי שחיים תקופה ארוכה יחד וגם לאלה שרק התחילו את הדרך המשותפת.

כשגבר ואישה מנסים לדבר

יש הרבה מה לשמוע בפודקאסט הנהדר של יהודית כץ 'חושבים טוב', ולטובת הזוגיות והאהבה בחרנו שני פרקים מתוכו. באחד היא עורכת שיחה ישירה  עם שרית גל כהן, מנחה למיניות מיטיבה ומומחית להעצמת ההנאה המינית, על מה שלא פשוט לדבר עליו, ובכל זאת מעסיק אותנו ללא סוף. בשיחה ביולוגית ופסיכולוגית הן מנסות להבין מדוע אומרים שהמוח שלנו הוא איבר המין הגדול ביותר ואיך הריב עם הבוס בבוקר משפיע על ההנאה בין הסדינים בלילה. עוד הן סוקרות מיתוסים שאנחנו אוחזים בהם לגבי המפגש הארוטי ולא מדלגות על שאלת השאלות – האם אפשר ליהנות מסקס ללא רגשות.

בפרק נוסף בפודקסט 'כשגבר ואישה מנסים לדבר', היא מנהלת שיחה בלייב עם תמיר אשמן, מנהל הפורום ללימודי גברים באוניברסיטת תל אביב, ואיתו מנסה להבין מה יעזור לנו לתקשר בצורה מיטבית עם בני המין השני? איך נוכל להבין את הרעיון שמאחורי המילים? ומה לקחת בחשבון כשמעבירים מסר?

מיניות קשובה

את כרטיס הביקור של סמדר מילר חותמות המילים 'מכשפת אור', ואת מקל הקסמים שלה היא מנופפת מעל נושאים כמו מיניות, זוגיות, יצירה והגשמה. היא חיה תודעה, רגש, וקשרים בין גוף, נפש ותרבות. בעלת תואר בלימודי סוציולוגיה, אנתרופולוגיה ומזרח-אסיה, כותבת ומנחה קורסים, סדנאות וסמינרים. אנחנו אוהבים במיוחד את הפרק שבו היא משוחחת על אהבה פראנית (זו ששואבת את האנרגיה שלה ממקורות גבוהים ואינסופיים, ולא ניזונה מהאנרגיה של בן או בת הזוג) ומהפרקים  שלה עם מיכל לבידינסקי הנהדרת, שבהן הן עפות על זוגית, גברים, קשרים ואהבה

ההיבטים הרוחניים של האהבה

בשנת 2011 פירסמה טרייסי מקמילן ב"הפינגטון פוסט תחת הכותרת "Why You’re Still Not Married"  הכתבה הפכה בן לילה לאחת הפופולריות ביותר בכל הזמנים באתר, וקיבעה את מעמדה של מקמילן כגורו בתחום הזוגיות. במפגש שנערך ביולי האחרון, מתיישבת אופרה ווינפרי לשיחה עם מקמילן,  כדי לדבר על הנתיב הרוחני של מערכות יחסים ועל ההתנהגויות המאופיינות בהרס עצמי, שיכולות למנוע מאנשים למצוא אהבה משמעותית ואותנטית. טרייסי משתפת במה שהיא מכנה ההיבטים הרוחניים של אהבה, ומסבירה מדוע היכולת שלנו לאהוב את עצמנו היא המפתח לאהבת האחר.

איך שומרים על נישואין מאושרים (הגירסה האמריקאית)

במגזין השיקי TheCut שהקפסולה מקפצת אליו מעת לעת, התפרסמה השבוע כתבה. לא משהו שלא שמעתם קודם (כולל 'הוא מכין לי שייק בריא בבוקר'. אבל בשביל המשפט ועוד כמה נקודות שיש שם, שילהנו אותה כאן.

"I don’t expect my husband to fulfill every need I have from a human relationship. I maintain outside friendships with men and women who can engage me in ways that he doesn’t. I know our marriage isn’t magic — it’s a choice".

למה רוב מערכות היחסים נכשלות

ד"ר שאפלי, פסיכוטרפיסטית, כותבת רבי מכר בינלאומיים, מרצה מבוקשת בתחום התעוררות המשפחה ומי שנחשבת פורצת דרך בתחום פסיכולוגיית המיינדפולנס, משוחחת על תפיסות מוטעות לגבי הזוגיות (כולל הטענה שלה, שאין דבר כזה להיכשל), מונה את כל הסיבות (הלא נכונות) שבגללן אנשים מבקשים לעצמם זוגיות, מתארת את הרעב לאהבה ואת התעשייה המחוללת את התפיסה הרומנטית שכולנו הולכים אחריה שולל. היא משוחחת על ההתפתחות שלנו, על הקול הייחודי שדרוש שיישמע גם בתוך הזוגיות ועל האשלייה שאנחנו יכולים לשלוט או לשנות מישהו אחר מלבד עצמינו.

בגידה מזוית קצת אחרת

אסתר פרל, פסיכוטרפיסטית ומטפלת זוגית, מספרת באחת השיחות הנצפות ב-TED על מה מניע אנשים לבגוד, למה דווקא בתקופה שלנו זה קורה כל כך הרבה, על מה מבוססות הבגידות (פחות על סקס, ויותר על תשוקה), האם זוגיות יכולה לשרוד אותה, והאם אפילו יכול לצאת ממנה משהו טוב. הרצאת חובה עבור כל מי שאי פעם בגד או נבגד, או מי שפשוט רוצה מסגרת חדשה להבנת מערכות יחסים,

על שברון לב ועל הגמילה ממנו

שברון לב הרבה יותר ערמומי ממה שאנחנו מבינים', מספר הפסיכולוג גיא ווינץ'. מחקרי מוח הראו שגמילה מאהבה רומנטית מפעילה את אותם מנגנונים במוח שלנו שמופעלים כאשר מכורים נגמלים מחומרים כמו קוקאין או אופיואידים'. בנקודה מסויימת בחיינו, כמעט כל אחד חוה שברון לב. תארו לעצמכם איך דברים היו נראים אחרת אילו היינו מקדישים תשומת לב רבה יותר לכאב הרגשי הייחודי הזה. ווינץ' מפרט מדוע 'החפירה' בנסיון להבין מה השתבש משולה להסנפת מנה של סמים, איך החלמה משברון לב מתחילה מהקביעה להילחם באינסטינקטים שלנו לחפש ולזהות תשובות שלא נמצאות שם באמת, ואף מציע ארגז כלים המאפשרלהתקדם הלאה, באמת.

The post דיבורים על אהבה appeared first on HACAPSULA.

הם ישירים, חדים, מהירים, מצחיקים, מעת לעת גם רבים (ולא חותכים את זה בעריכה) ושומרים על העיקרון הקדוש: שום מילה על הורות, ילדים וחינוך. נשארים רק עם מה שבינכם.

עם שורת אנשי מקצוע מצויינים ופריצות שידור לחברים, הם לא משאירים אף אבן לא הפוכה. מדוע ציפיות מבן הזוג יכולות להרוס את היחסים;  איך לא להתנהל בפינקסנות מיותרת; איך לריב נכון; כיצד לגלות את הסקס מחדש ועוד. אל תפספסו את שני הפרקים המתייחסים לשפת האהבה שבהם מוצגת נקודת מבט מעניינת על הפרשנות של כל אחד מבני הזוג על מה שנחשבת בעיניו מחווה של אהבה, ועל איך כל אחד מאיתנו מעדיף לקבל אותה (ואולי באופן אחר לגמרי ממה שחשבתם).

אחד הדברים שגרמו לנו להתאהב בפודקאסט שלהם, הוא פתיחות מעוררת השראה, כזו המאפשר לפגיעות לצוף ולאמת של כל אחד מהם להיאמר.

רק כשהאמת שלנו, תפיסת העולם, המאוויים, התחושות והרצונות יוצאים לאור, אפשר לקיים תקשורת אמיתית ולהבין אחד את השני. מתוך התקשורת הזאת ראיית המערכת הזוגית משתנה, ובעיקר מאפשרת לכל אחד מבני הזוג לבחון: מה נכון בה עבורי, מה עובד בה עבורנו ומהן הנקודות שאנחנו צריכים לבחון מחדש או לבצע בהן התאמות. מכל הנושאים ובכל מה שיהיה עוד לפודקאסט הזה להעלות לשולחן הדיונים, אין לנו ספק, שהפתיחות והכנות הן התרומות המשמעותיות ביותר לשיח הזוגי בכללותו. והנה לינק ל'יחסנו לאן'.  ממכר. ראו הוזהרתם.

(צילם:שי פרנקו)

The post יחסנו לאן appeared first on HACAPSULA.

אנחנו נקלעים לויכוחים, קונפליקטים ומשברים, ובשעה שמה שנדרש כדי לצלוח אותם הוא בהירות מקסימלית, אנחנו שקועים בתוך ערפל רגשי כבד.

קבלו כמה דברים שחשוב להבין לגבי בהירות, ומה אפשר לעשות כדי להגיע אליה.

לראות את הדברים כמו שהם

בהירות – משמעותה לראות את הדברים כפי שהם, ללא שיפוט וביקורתיות המגיעים ארוזים במעטפת הדוקה של תסכול וכאב. לראות את האחר שלא דרך מסננת שיפוטית, אינו אומר שיש להכיל או לקבל את הדברים. קל לומר ולא פשוט ליישם. הנה, אנחנו עומדים במרכז הסלון באמצע הדרמה, מילים שאינן במקומן נזרקות לחלל האויר, מושכות אחריהן את כל הפנקסים, החשבונות הפתוחים ומה שלא הסכמנו לשכוח. לויכוח מצטרפים תפאורה, ניצבים ופס קול מחריש אוזניים המורכבים מגלים של רגשות שעלו מזמן על גדותיהם. לפעמים כל מה שצריך לעשות הוא לפרק את ההפקה המושקעת שהעמדתם בשניות ולהביט רק על מה שנמצא במרכז העניין. זה השלב להחזיר את התפאורה לארגזים, לכבות את התאורה, לנתק את הסאונד ולהסיט את המסך. במצב הזה כשאנחנו עומדים אחד יחד ללא פירוטכניקה והפרעות (רגש, רגש, רגש, רגש) נוכל לשמוע אחד את השני. מי יודע, אולי  אפילו נוכל להקשיב.

להבין שקונפליקט הוא בסך הכל נקודת מבט שונה על דברים

אפשר לקפוץ ראש אל תוך הסערה המאפיינת קונפליקטים בווליום גבוה, אבל אפשר גם שלא. להחליט לבחון את הנושא ממרחק רגע לפני שהופכים את השולחן, זורקים את המפתחות והולכים הביתה לתמיד. אחרי שמסדירים את הנשימה ומחזירים את המפתח לכיס, אפשר לבחור לראות איך כל ויכוח או אי הסכמה מורכבים מתפיסות עולם או השקפות שונות על נושא אחד. זה לא בהכרח הופך את הקונפליקט לפשוט. אבל ההבנה הזאת מקלפת מטענים ומאפשרת להגיע נקיים לתוך ויכוח, להציג עמדה חדה וברורה, להציע אלטרנטיבות, להתגמש, לשרטט גבול או כל דבר אחר שנכון לעשות מתוך מקום שקט ומקדם.  (הרגע הזה שבו אתם מרגישים את המדחום שלכם מתחיל לטפס לכיוון הגבול העליון, הוא הרגע להיזכר בו כי אתם מכוונים את הרכב שלכם מחדש לתוך ענן ערפילי במיוחד במהירות לא סבירה ובתנאי כביש חלקים. שנייה, רגע. קחו נשימה עמוקה ועיברו למחשבה חדשה.  חשוב לזהות את הרגע שבו אתם מתחילים לנדוד מהמרכז של עצמכם, וחשוב עוד יותר לחזור אליו מחדש).

להבין מה נמצא בליבה של הסיטואציה

על מה אנחנו מתווכחים באמת?  השאלה הזו שעוסקת בצמצום האירוע לנקודה אחת מרכזית, תפתח את מערך ההבנה למקום גבוה יותר ותחלץ אותנו ממנגנוני תגובתיות ומההתנהגויות הרגילות שלנו. ויכוח מר בין זוג גרוש על תקציב של רכישת סוני-פלייסטיישן לילד, מתברר אחרי חקירה קצרה כעוסק בצורך של האבא לראות את הילדים יותר. התנצחות בין שתי אחיות על מיקומו של אירוע משפחתי חשוב, מתגלה כצורך של אחת מהן להביא את היצירתיות שלה לידי ביטוי. משבר במהלך שיפוץ הבית הקשור לבחירה של ריצוף מסוג אחד ולא באחר, מתברר כתחושה של אחד מבני הזוג כי השני מנסה לשלוט בו.  יש אינספור דוגמאות לריבים, ויכוחים ואי הסכמות שהיו מתנהלים באופן שונה ומשיגים תוצאות אחרות, לו תשומת הלב היתה נמצאת בעניין המרכזי ולא במערכת ההסוואה העוטפת אותו.

להסכים להסיר התנגדויות

אנחנו רק בסעיף הרביעי, אבל כבר הבנו שהרגש, שיש לו הרבה מאוד מעלות, מביא איתו תסבוכות ותנאי ראות קשים במיוחד כשהוא לא מאוזן. האנרגייה האווירית (אנרגיה של חשיבה ושכל, בהשוואה לרגש המיימי), היא חדה, ברורה, חותכת ומהירה. היא זו שמאפשרת לעצור את חטיבות הח"יר והטנקים שכבר עוברים את הגדר בדרך לכבוש את היעד. כשאנחנו מתנגדים, אנחנו נחסמים. כשאנחנו נחסמים, אנחנו לא יכולים להקשיב. כשאנחנו לא מקשיבים, אנחנו לא יכולים להבין. כשאנחנו לא מבינים דברים, אנחנו לא יכולים להתקדם ולפתור אותם. המשימה המרכזית היא לנקות את עודפי הרגש, ולהיות נוכחים בתוך הסיטואציה כשאנחנו פתוחים אליה וקשובים לצד השני.

לחזור לבסיס

כל מי שניווט אי פעם יודע, שהתרופה להתברברות בשטח היא לחזור לנקודה האחרונה שבה זיהית את מיקומך, ולא להעמיק את הסטייה. בהקבלה פשוטה, כשהמצב הופך להיות עמוס רגשית ומורכב, כדאי לשוב לבסיס הדברים, לנקודה האחרונה שעליה היתה הסכמה, לדייק מחדש את המקום אליו כבר נעתרנו – ולזכור שויכוח, כשהוא מאוזן רגשית, הוא דבר טוב ונכון לכל סוג של קשר. הוא מקדם, מפתח ומאפשר לצמוח.

לשאול את עצמי – מה אני רוצה שיקרה

כשאנחנו שואלים את השאלה הזאת אנחנו אוטומטית חוזרים לעצמינו פנימה. זה לא פשוט כמו שזה נשמע, מכיוון שמה שצריך קודם הוא לוותר על הרצון לשלוט בצד השני. ברגע שהמטרה מוגדרת, היא הופכת את הדיון לענייני, ומעבירה אותו לפסים אחרים לגמרי. את הוינטלציה על כל מה שלא עובד אפשר לשמור למועד אחר. כשאתם רוצים להתנהל בבהירות, זיכרו שכשהצד השני לא צריך להדוף מתקפה או לבסס מגננה, הוא פנוי במלואו להיות קשוב לעצם העניין.

לפעול צעד אחר צעד

בדיוק כמו לתכנן מסלול של טיול. מכאן נתחיל, כאן נעצור לרגע, פה נמלא מים, שם נישן. כאן נמתין תקופה עד שיהיה כח להמשיך. הרבה יותר קל להתבונן על תהליך כשמפרקים אותו לחלקים, ולא ניגשים אליו כאל משימה אחת גדולה ומורכבת. וזה נכון לשלב השיחה עצמה וגם לשלב הוצאת הדברים אל הפועל.

דבר כמעט אחרון ודי

בהירות לא נחוצה רק כדי להתמודד עם קונפליקטים. כל מצב מורכב (יותר או פחות) הפוגש אותנו בכל אחד מתחומי החיים ודורש קבלת החלטות או פרימה של איזו תסבוכת, דורש צלילות מחשבתית. כך שאם ביחד או לבד, את הפלונטר הסבוך מוטב שנתחיל להתיר כשאנחנו מאוזנים ומהודקים.

לזכור, שתמיד מעל לעננים השמיים בהירים

זה רק עניין של מיקום ונקודת השקפה, ממש כך. קל מאוד לתאר את העמדה הזאת כשנזכרים בטיסה ביום סגרירי. המטוס עולה למעלה דרך עננים אפורים שאינם נגמרים. רגע אחרי, כשהמטוס נוסק מעבר לחגורת העננים, נפרשים ממש מעליהם בשלווה מלכותית – שמש, שמיים כחולים ושיר בלב. הם תמיד היו שם, ולעולם יהיו,  צלולים, נקיים ובהירים

.

.

נכתב על בסיס שיעור תודעה שהעבירה עופרה אור העוסקת בהדרכה והנחייה מבוססי תודעה. תוך שימוש ביכולות תקשור ולימודי ׳תודעת העל׳ פורצי הדרך,היא מנחה קבוצות לימוד פעילות בתל אביב, בגליל המערבי ובגליל העליון, מובילה סדנאות ומלווה זוגות ויחידים המבקשים לבצע שינוי מהותי במהלך חייהם.
הקורסים, הסדנאות וההדרכה האישית מאפשרים הבנה עמוקה המשנה מציאות, חשיבה רב מימדית, נקודת הסתכלות שונה והזדמנת לחיים אותם תמיד ביקשתם.

[contact-form-7]

The post בהירות – ומה שאפשר לעשות כדי להגיע אליה appeared first on HACAPSULA.

האמת היא, שעלינו להבין שאת המשמרת הבאה, שמהותה שינוי שהעולם עוד לא ידע כדוגמתו, ינהלו הילדים שלנו, והם ינהלו אותה באופן אחר לגמרי ממה שאנחנו חושבים.

דבר אחד אנחנו יודעים לבטח, שמה שיקרה בעשרים השנים הבאות יהיה שונה בתכלית מכל מה שהכרנו עד היום. רוב המקצועות שאנחנו עוסקים בהם יעלמו, תוחלת חיים תעלה, מסגרת הזמן הפנוי שלנו תתרחב, המזון שאנחנו אוכלים ישתנה לבלי היכר, מסגרות יתפרקו, הסביבה האקולוגית תשנה את פניה וטכנולוגיות ינהלו את חיינו בכל התחומים ובצורה שאין לנו היום את היכולת לצפות אותה או להעריך אותה. על סיפה של המציאות הזאת, מתבגרים הילדים שלנו.

האמת היא שעלינו להבין שאת המשמרת הבאה, שמהותה שינוי שהעולם עוד לא ידע כדוגמתו, ינהלו הילדים שלנו. והם ינהלו אותה באופן אחר לגמרי ממה שאנחנו חושבים. הכוחות המרכזיים שמובילים אותנו, מעניינים אותם פחות. המירוץ אחרי הכסף והביטחון הכלכלי המאפיין את העידן שלנו, לא קוסם להם.  המסלולים הישנים והמובנים כבר לא מתאימים להם יותר, אבל העולם החדש שאליו הם שואפים – עוד לא קיים. הם מתבגרים אל תוך תפר שבין אנושות ישנה וחדשה, בתקופה שבה כללי המשחק משתנים, והם משתנים מבלי שאנחנו או הם יודעים לאן צריך להגיע, איך מתקדמים ומה עושים.

בתווך שבין הילדים החדשים לבין נציגי העולם הישן, נמצאת קבוצת הגיל של  בני ה-16 עד שנות השלושים המאוחרות. קבוצה שגדלה במסגרות הישנות, אבל כבר מרגישה ויודעת שעומד בפניה עולם חדש ושונה.

מנהיגי העולם החדש,בני הנוער של היום, כלואים בין שתי קבוצות גיל .

על הקבוצה הראשונה נמנים הילדים החדשים שנולדו אחרי שנת 2000. אלה נולדו חכמים, חברותיים, עצמאיים, ממוקדי מטרה וכאלהשלא חוששים לפרוץ כל מסגרות. הקבוצה השנייה היא קבוצת בני הארבעים פלוס. קבוצה שצמחה על ערש התרבות והחוקיות הישנה. קבוצה המאיישת את כל מוקדי הכח והפוליטיקה, התאגידים הכלכליים והתקשורת. קבוצת גיל העושה כל שביכולתה כדי לשמר את המסגרות ואת כל מה שמוכר, באופן שאינו תואם את הכיוון שאליו מתפתחים הדברים, שכן אפשר לראות את רוחות השינוי המביאות איתן עצמאות אישית, קבלת השונה, יושרה, העצמה נשית, גלובליזציה, אחדות והרמוניה. אנחנו, הדור הישן, מבלבלים ומבולבלים.  אנחנו מנסים לדחוס את בני הנוער לתוך המוכר והקיים, רוצים שיתייצבו, יחליטו וישתחררו מאיתנו. מצד שני אנחנו דואגים להם, נאחזים ומנסים לכפות עליהם את הישן והמוכר.

בתווך שבין הילדים החדשים לבין נציגי העולם הישן, נמצאת קבוצת הגיל של  בני ה-16 עד שנות השלושים המאוחרות. קבוצה שגדלה במסגרות הישנות, אבל כבר מרגישה ויודעת שעומד בפניה עולם חדש ושונה. קבוצה שלא מוכנה להמשיך את מה שהיה קיים, אך עוד לא יודעת מה  נדרש לעשות. קבוצה שעומדת בפני תקופה שאותה מניע קטר של התפתחות טכנולוגית מואצת בכל תחומי החיים – מדע רפואה עסקים תקשורת תחבורה, אומנות סביבה ועוד. זו הההתפתחות המשמעותית והמהירה ביותר שידע המין האנושי עד היום, מציאות המאופיינת בשינויים כל כך מהירים עד כדי שהם מתרחשים לפני שיש זמן להטמיע ולהבין איך לנהל נכון את אותם שינויים.

מה שנראה לנו כמו מחלה של דור הוא בעצם הביטוי של מציאות בריאה ומיטבית, שכן הם באו לעולם חדש שלאף אחד אין מושג איך לבנות אותו.

ההתבגרות שלהם ארוכה יותר. הם לא יציבים, לא מתוכננים, לא בהירים, לא מרדנים, לא ממהרים להחליט, לא ממהרים לבחור תואר, לא ממהרים לצאת מהבית, מרבים להביע זלזול ולעיתים שוקעים בדכדוך. מה שנראה לנו כמו מחלה של דור הוא בעצם הביטוי של מציאות בריאה ומיטבית, שכן הם באו לעולם חדש שלאף אחד אין מושג איך לבנות אותו. אין להם ממי ללמוד. אין להם לאן להסתכל על מנת לקבל כיוון או הדרכה. העולם השתנה והם אלה שיקחו את המושכות ויובילו אותו הלאה, גם במובן האישי וגם במובן התודעה הכוללת.

המידע האמור כאן מבוסס על חמרים וסרטים אותם הכינה ישראלה יועד ז"ל. מומלץ בחום לעיין בסרטים הקצרים שהכינה בתקופה שלפני מותה, שהתרחש בפתאומיות לאחרונה. ישראלה, מורה לתודעת על, הותירה אחרי מידעים כתובים וסידרה של סרטים ומסרים, בהם גם כאלה המיועדים לבני נוער, הפורשים מסבירה בפשטות ובבהירות את הקונפליקטים, הייעוד, העקרונות, הסיבתיות והכחות המניעים את האנושות וההתפתחות כולה.

The post מובילי השינוי של המהפכה הבאה appeared first on HACAPSULA.

היא רהוטה, דוברת בחסד עליון ומחזיקה בדעות פורצות דרך, יש האומרים – שנויות במחלוקת.  הכירו את ד"ר שפאלי סבארי, פסיכולוגית קלינית וכוכב עולה בשמי ההורות המודעת, סופרת רבי מכר בתחום ההורות והמשפחה, מרואיינת נחשקת ואורחת מבוקשת בתוכניות הטוק-שואו בארצות הברית. שפאלי, מתמקדת באינטגרציה של תורות המזרח, התודעה והמיינדפולנס עם עולם של הרחבה שינוי וצמיחה. במרכז תפיסת העולם שלה, העמדה לפיה במקום להקדיש זמן, משאבים ומאמצים 'לתקן' את הילדים שלנו, מוטב ש'נתקן' קודם את עצמנו, ומוטב עוד יותר שנאפשר לילדים שלנו להפוך להיות מי שהם באו להיות כאן מלכתחילה. ההרצאה שלה נוגעת בכל עצבי ההורות החשופים, בכל הציפיות, הפרדיגמות, המיתוסים וההרגלים.

תקציר של ההרצאה המרתקת שלה ועקרי הדברים שהיא מאמינה בהם, מונחים כאן  (וידאו של ההרצאה בהמשך).

האירוניה והפרדוקס של החיים וההורות

אנחנו לא מפסיקים לחפש את אותו הדבר המיוחד שלשמו הגענו. המשמעות. המטרה. הנוכחות המלאה. אנחנו כמהים להרגיש את החיבור העמוק פנימה ומול אחרים, לגעת בשפע האינסופי שהוא הזכות הבסיסית שלנו, ונמצאים בחקירה מתמדת אחר הבנת המטרה והמענה על השאלה: לשם מה נולדנו. אבל שם, בשאלה הענקית והחשובה הזו, טמונים גם האירוניה וגם הפרדוקס של החיים.

מה שאנחנו כאן כדי לתבוע, הוא מה שכבר היה לנו פעם. היה לנו את אותו דבר שאנחנו כמהים אליו היום, כשהיינו ילדים. ילדים שידעו נוכחות, יופי, משמעות, רגע של אושר ליד עלים שהצטברו על המדרכה. תשומת לב מלאה לכל מה שקורה ונוכחות מלאה ברגע הזה. אנחנו היינו הילדים האלה שהביטו בהשתקפות במראה וראו רק יופי ושלמות. היינו הילדים האלה. אלה שמעולם לא חשבו שהם פחות ממשהו, לא הרגישו שהם צריכים לעשות משהו כדי להוכיח 'ראויות'. היינו שלמים, משמעותיים,  מחוברים, נוכחים. באמת שהיינו הילדים האלה.

אבל אז, משהו קרה.

המבוגרים בחיים שלנו קרו.

ההורים שלנו קרו.

התרבות קרתה לנו.

ולפני ששמנו לב, הנה הפכנו לחלק מתוך המערכת שקוראים לה ילדות. השוואות, מדדים, מה נכון לעשות, 'אתה פחות מ', 'אתה יותר מ', אתה צריך להשיג, להתאים, להיות שייך. במילים אחרות, להחביא את מי שאתה, את אותו אתה האוטנטי. וכך, שכבה אחר שכבה, מי שאתה ומה שהיית, נקרעים ממך חתיכה אחר חתיכה, והעצמי שלך נותר מאחור על מדרכת הילדות שלך.

מחטף של האני העצמי

ממושמעים ונאיבים אנחנו סומכים על ההורים שלנו, על התרבות. 'אולי הם יודעים מה לעשות כדי היות מצליחים' אנחנו שואלים את עצמינו כילדים, והנה, אנחנו כבר בתוך המנגנון, מסמנים V בכל הצ'קבוקסים הנדרשים. ציונים, השגים, קריירה, מקום מגורים נחשק, מכונית יקרה. נישואין מס' 1 אחר כך גם מספר 2.  ילד, 2 ו-3 כי ככה נכון. עוד סימון, ועוד V ועוד אחד.

כמה מאיתנו הבינו שהסידור הזה לא ממש עובד והפכו למורדים וכשגם זה לא עבד מול כל ההתניות והציפיות, היו מי שברחו לסקס, סמים, אוכל או עבודה ללא גבולות. ובלי שאנחנו מבינים איך בדיוק זה קרה, אנחנו מוצאים את עצמנו באמצע החיים, שואלים את עצמינו – האם ייתכן שאנחנו עצמינו לקחנו חלק בטירוף הזה של השיכחה? בשקר הגדול ביותר שיש? זה שמבצע מחטף של האני העצמי, מניח מסכה ומשאיר לנו ברירה אחת והיא להתאים את עצמינו במקום לזהות מי אנחנו?

פחד שהופך לשליטה, ושליטה בשם האהבה

כולנו, ההורים, שוחים באותה בריכה ושותים את אותם 'מי הורות'. אוחזים את הילדים במקום לשחרר. במקום להתבונן פנימה אנחנו מנסים להתאים אותם למה שנכון בעיננו. עשו לנו את זה ואנחנו עושים את זה לילדים שלנו, כשבשני המקרים – גם במקרה שלנו וגם במקרה של ההורים שלנו, הפחד משמש ככלי מרכזי, פחד שהופך לשליטה.

אהבה שהופכת לשליטה, ושליטה בשם האהבה – קשה מאוד להשתחרר מהם. הפרדיגמה ההורית צריכה לבצע מטמורפוזה. מערכת היחסים והקשר של הורה-ילד נשארו מאופיינים על ידי היררכיה ושליטה. כך היה בימי הביניים. כך היה בתקופות שלאחר מכן, וכך גם היום. יסודות העליונות ההורית היו נוכחים מאז ומעולם לא השתנו. למרות כל הטכנולוגיה, ההתפתחות, השינויים והמחקרים, הדינמיקה הבסיסית נשענת על תפיסה של שליטה ועליונות, וה-DNA הזה חייב להשתנות כדי לשחרר את עצמנו ואת הדור הבא.

'לתקן' את הילד שלנו

הצרה הגדולה ביותר היא התחושה של ההורה שהוא יכול וצריך 'לתקן' את הילד שלו. כל ריק בחיים שלנו כהורים וכל מצב שבו נראה שהילד שלנו פועל  נגד הערכים ותפיסת העולם שלנו, משמשים כבסיס למחשבה שעלינו לשנות, לתקן ולכוון.  זה נכון לגבי תפיסת התרבות הכוללת ונתמך על ידי פסיכיאטרים ומומחים אחרים שחושבים שככל שהסמכות והשליטה שלנו בילדים גבוהים יותר, כך הילדים שלנו יהיו טובים יותר. אנחנו לא מבינים שמה שאנחנו מאבדים הוא את הייחודיות שלהם, וגם את זו שלנו.  הילדים הם הגורואים של 'לחיות בהווה'. אין להם הצמדות לעבר ולא מחשבות על העתיד. אין כמותם ללמד אותנו כיצד לחיות את ההווה. ההזמנה שלהם בדור שלנו היא לבצע את האבולוציה של ההורות. מילדים שצריך לגדל, להורים שצריכים להשתנות ולאפשר לילדים שלהם להיות מי  שהם. עד שלא נפסיק לשלוט ולעצב, לא יפסיקו המלחמות, ההצקות ויתר הפגעים כי אנחנו הם אלה המרחיקים את הילדים שלנו מעצמם.

המנדט שלנו כהורים – לגדל את עצמנו

הקשר ההורי מול הילדים הוא השורש. הוא הזרע. אם נוכל להכיל אותם במלואם, נוכל לשחרר אותם. וזה המנדט שלנו כהורים. לגדל את עצמנו כדי שהילדים שלנו יוכלו להשתחרר. לא צריך מדענים או לימודי מח כדי להבין שזה נכון, כי אנחנו היינו הילדים האלה, ואנחנו יושבים כאן, רבים מאיתנו בריקנות, ושואלים את עצמנו אם אנחנו שווים וראויים. מה שאנחנו פוגשים בעצמנו הוא השכחה מהמקור, מהמהות שאפיינה אותנו. ובמקום לעשות את זה נכון עם הילדים שלנו, אנחנו משקיעים בכל מה שלא נכון. 'בואו נעשה את זה נכון יותר' אנחנו אומרים לעצמנו, ובמקום לשלוח אותם לעשות מה שהם אוהבים באמת, אנחנו דוחקים בהם להצטרף לקורסים של הכנה לכיתה א' , ללימודי שפת הסימנים כשהם פעוטים, לתרגל מתמטיקה ושפות עוד בטרם הלכו לגן – ובכלל, אנחנו שם כדי לדאוג שיהיה להם כל מה שאפשר כדי שיהיו טובים וראויים יותר.

אנחנו טובים מההורים שלנו (סימן שאלה)

אנחנו חושבים שאחנו טובים יותר  מההורים שלנו. אבל לא

החשיבה שלנו מייצרת את התפיסה לפיה אם לא נשלוט, תהיה אנרכיה, ושום דבר ראוי לא יצא מהם. החרדה שישבו כמבוגרים שעות מול המחשב במשחקי גיימינג אינסופיים או יהפכו המבורגרים בסניף נידח,  מפעילה אותנו. אין יתר הגנתיים מאיתנו. סוף סוף יש לנו במי לשלוט. במי למשוך בחוטים, במי למלא את הריקנות שבפנים. כן. סוף סוף יש לנו במי לשלוט – אז שנוותר על השליטה הזאת??

הילדים הם לא הבובות איתן אנחנו מזייפים חיים מושלמים

הורים לכו אחורה. וותרו על האשליה של המחשבה שאתם זקוקים לשליטה ולעליונות. השאירו מאחור את האגו. זוהי אמת לא נוחה לשמיעה. אף אחד לא רוצה לשמוע אותה, אבל אנחנו חייבים. הילדים שלנו הם לא הכלי שאיתו אנחנו משרטטים את החיים שלא היו לנו. הם לא היהלומים שאנחנו מעריצים ומקשטים איתם את הלבד שלנו והם לא הבובות שאיתן אנחנו מזייפים חיים מושלמים.

לילדים אין ברירה. הם מבקשים לראות דרך העיניים שלנו את האמת. אבל דרך העיניים שלנו נשקפים אליהם היום דברים אחרים. הם לא החוסר שלנו. הם לא האג'נדה שלנו. הם לא מה שאנחנו רוצים להשיג עבור עצמנו. אי אפשר שנמשיך להעמיד פנים, ובלתי אפשרי שנחזור לעשות לילדים שלנו את מה שעשו לנו. חייבים לסיים עם כל ה'אנחנו' וה'אנחנו' וה'אנחנו' הזה, ולהפסיק להתבלבל מהצללים שאנחנו רואים ומייחסים להם את החיים עצמם.

ההרצאה של ד"ר שפאלי. אל תחמיצו!!!!

מה זה אומר לקבל באמת את הילדים שלנו הלכה למעשה

מכאן אפשר לרכוש את האודיו בוק שלה, המשפחה המתעוררת

לאתר של ד"ר שפאלי

The post הורות מודעת והמשפחה המתעוררת appeared first on HACAPSULA.