מצד אחד נראה שאנחנו חוזרים לשגרה, אבל השגרה- גם אם נראית מבחוץ דומה למה שהיכרנו, אינה מרגישה אותו דבר. משהו מהותי השתנה ואת השינוי אפשר להרגיש כמעט בכל דבר. באנרגיה, בכוונות, באופן החשיבה, באיך שהבחוץ מרגיש, במצב הרוח, בקצב של הדברים, בדרך בה אנחנו מפרשים את מה שקורה, ברצון שדברים ישתנו לאלתר, ביכולת ההכלה ובעיקר באנטומיה של המנגנונים שמפעילים אותנו.

מכאן, תמצית השינויים, הנקודות שכדאי לשים אליהן לב, ושתי התודעות שאנחנו נדרשים לבחור בינהן, בכל רגע נתון.

החלטות גדולות

כל כך הרבה קרה עד עכשיו, וגם אם נדמה לרגע שהדברים נמצאים בתהליך של התכנסות וסיום, חשוב להבין שדברים גדולים ומשמעותיים מתרחשים ממש ברגעים אלה, גם ברמה האינדיבידואלית וגם ברמה הרחבה יותר.

אבל אם צריך להצביע על דבר מרכזי אחד שעומד בפתחנו ממש עכשיו, תהיה זו ההבנה שאנחנו מתבקשים להחליט החלטות גדולות.

למעשה, עומדות בפנינו בימים האלה הרבה מאוד בחירות שאנחנו צריכים לעשות, והתשתית העקרית של הבחירות שלנו נוגעת להחלטה מרכזית אחת: האם אנחנו בוחרים לשרוד או להתפתח. אלה שתי תודעות הסותרות אחת את השנייה, ואנחנו נדרשים לבחור צד, ולא רק באופן תיאורטי.

הקורונה ושינוי התדר האנרגטי שמתרחש בתקופה הזו, מאירים את הדפוסים ההשרדותיים שלא מותאמים לעולם החדש. קשרים, קהילות ומערכות המשקפות דפוסים ישנים, יהיו חשופים למעין 'ריסטארט'. מנגנונים בעלי מאפיינים המתאימים לעולם ישן, צפויים להתפרק ולהיבנות מחדש, אחרת. בינהם – קהילות מנותקות ותלותיות (חרדים לדוגמא), מערכות מיושנות (חינוך לדוגמא) , קשרים שבהם משתפים פעולה עם מערך של שליטה וכד' .

שינוי עמוק של דפוסים אוטומטיים

ההחלטה האם לבחור במוד של שרידות או בזה של התפתחות, מתרחשת בכל רמה. ברמת הארגון, העסק, המשפחה, ההוויה. כל אחד בוחר את התודעה שלו, וכדי לעבור את התהליך האבולוציוני האדיר שכולנו חווים, צריך מידה רבה מאוד של גמישות והסכמה לשנות דפוסים מאוד מאוד עמוקים.

אין תחום שהקורונה לא נגעה בו ואין דבר אחד שהיה ויהיה אותו דבר. הרצון המאוד גדול של אנשים לחזור לשגרה בלי להבין מה קרה ומה עומד בפניהם, מתבטא בחזרה מהירה לאוטומט, להרגלים, לדפוסים, לתפיסות המקובעות. הכל כאילו חוזר, אבל שום בעצם, לא באמת שב להיות מה שהיה.

כל כך הרבה אנשים נמצאים במרוצה, בחשש. בלחץ מכסף. דאגות ממלאות את החשיבה, הרגש וההתנהלות. במקום לעצור לרגע ולנסות להבין מה היינו צריכים ללמוד, אנחנו נאחזים בכל מה שנראה לנו שיתן הרגשה של וודאות ושל ביטחון. מעטים הם האנשים שעשו בתקופה הזו עבודת עומק. רובנו לא. ולכן אנחנו צפויים לביטויים נוספים של אתגרים דומים בעשור הקרוב, שככל הנראה יהיה רווי באירועים רבים שבו יקרו דברים שיאפשר לנו להבין שהדפוסים האוטומטיים האלה אינם עובדים יותר.

אחת הדוגמאות שקל לראות בעניין דפוסי ההשרדות-התפתחות הן דוקא הבחירות האחרונות. מנקודת המבט שבה אנחנו בוחנים התנהלות, אפשר לראות בצורה מובהקת כיצד המנהיגים והמנהיגים לעתיד, בחרולשרוד בכל מחיר!

לשרוד במחיר העמדה הפוליטית שלהם, במחיר האמון של הציבור שהופר, הזיגזוג, ההבטחות הריקות מתוכן. הרכבת הממשלה נערכה כשרק דבר אחד מנחה את המנגנון: ההיאחזות בדפוס המחפש כח, שליטה וכיסא. ללא ערכים וללא מהות.

נעים מאוד! אני האוטומט שלך

האוטומט מתחבא בכל מני אופנים. תבדקו את המשפטים שלכם שחוזרים על עצמם עוד ועוד. אלה שאפילו לכם אין יכולת לשמוע אותם יותר. בחנו את הדברים שאתם מבצעים ובכל פעם מבטיחים לעצמכם שזהו, זו היתה הפעם האחרונה בהחלט (ולמחרת  עושים את זה שוב). תנו תשומת לב מיוחד לתחושות שעולות מתוך הגוף, לקול הפנימי שיודע להגיד שהדבר הזה, בדיוק הדבר הזה, חייב להיפסק. ואם הקול הפנימי לא מגיע בעוצמה, כדאי רגע לעצור ולהכיר במה עובד עבורנו ובמה כבר לא. היכן מתקיים דיאלוג או היכן מתקיימת התנהגות, שכבר אינם מתאימים למה שהפכנו להיות.

הרבה מאוד אנשים מבקשים בתמימות להמשיך להפעיל משהו שכבר לא עובד יותר עבורם. בנקודה שבה יש נכונות לראות את המצב, ישנם גם כמה דברים הנדרשים על מנת לשנות אותו. הבדיקה מחייבת עצירה ובחינת עומק, כי אם נודה באמת באמת באמת, אנחנו לרוב עובדים על עצמינו בתחכום בלתי רגיל, ולרוב, מחכים שמשהו חיצוני יעשה עבורנו את השינוי שאליו אנחנו כל כך מייחלים במפנים.

לא, זה כבר לא עובד בשבילי יותר

הדבר הראשון והחשוב ביותר הוא כמובן להכיר בכך שהדברים אינם עובדים יותר, וההסכמה לכך שאין טעם להיאחז ולהפעיל התנגדות. בין אם הגיע הרגע לוותר ולהיפרד ממשהו שנראה לנו גדול וחשוב – עבודה, מערכת יחסים, תפיסת עולם, ובין אם צריך לשנות משהו גדול מול ילד, בן זוג, אח, חבר טוב – עלינו לעשות זאת עכשיו. גם אם המשמעות של הדבר היא לא לפעול שלא מתוך הקודים המקובלים.

אם אנחנו מרגישים שנכון ללכת עכשיו. נכון ללכת. גם אם נראה לנו שיש לאחרים ציפיות מאיתנו, גם אנחנו בעומק 'תפקיד' מסויים בעבודה או בבית – והמשמעות היא שלא יהיה מי שיימלא את מקומנו, גם אם אנחנו חוששים שמה שנכון לנו ייתפס כאקט לא מתחשב- עלינו להיות כנים מספיק בכדי לראות את הדברים ואמיצים מספיק בכדי לשנות עמדה. וכשאנחנו מבצעים את השינוי, חשוב שיגיע מתוך גמישות ומתוך קריאת המפה האישית, וההבנה העמוקה שאין מפה דומה לכולם.  לכל אחד יש דרך משלו, מסלול התפתחות אחר ואתגרים אישיים.

בחינת ההתנהלות

הקורונה העלתה בצורה מאוד ברורה את נושא האיזון, והציפה בן רגע את היכולת להבין מי התנהל עד היום בצורה מאוזנת, ומי לא.  גם ברמת עסקים,  גם ברמת הרגשות, מערכות היחסים. אנשים שהתנהלו לא נכון, מצאו את עצמם מהר מאוד בבעיה גדולה, אם ברמה הכלכלית, ואם ברמה הרגשית או הפיזית. כמשהו מתנהל לא נכון הוא מזמין אותנו להתבונן בו. הנטייה הטבעית המבקשת לחזור למה שהיה, נתקלת בהתנגדות ובקושי והחזרה 'לאחור', אל השגרה, לא מתאפשרת מאחר ויש עוד מה לעשות. להבין, להטמיע, לשנות, לדייק.

זה רק תעתוע, התחושה שהדברים שבים למסלולם, לסוג של שיגרה. ההרגשה היא שאנשים מתאוששים מהר, אבל האמת היא שלא ממש. זהו לא זמן לסיכומים. הדברים מתחילים לשקוע רק עכשיו. הימים שאנחנו חווים עכשיו הם זמן עיבוד. עיבוד שלא קל לעיכול. מה שבטוח הוא שכל אחד ואחת מאיתנו השתנה DNA  שלנו. גם אם אנחנו לא רואים את זה, השתננו. שינוי ממש גדול, ממש ברמת ה-.

הנקודה שבה משתנים הדברים באמת

כדי שנשנה. שנפסיק את המנגנון האוטומטי, הרבה מאוד פעמים צריך להתקיים מיצוי של החוויה. כדי שנפסיק לשתף פעולה עם מערכת יחסים לא נכונה, צריך להגיע הרגע שבו נרגש שפשוט אי אפשר יותר להשלים אפילו לרגע אחד עם מה שקיים. שעוד יום כזה, בתוך המערכת הזאת הוא פשוט לא אפשרי. שעוד שיחה שמתנהלת באופן הזה, היא משהו שאי אפשר לשאת. שהאופן בו מישהו מסויים מתנהג אלינו, לא יכול להימשך אפילו לא דקה אחת יותר.

זו לא רק הבנה של שכל, זו הווייה שלמה. הגעה לנקודת קיצון שבה ברור, שלא ממש משנה מה תהיה התוצאה או ההשלכות – את אותו דבר מסויים, לא ניתן להמשיך ולקיים.

מה שקרה עם הקורונה היא שיש יותר מיצויים של חוויות, המתקיימים במהירות רבה יותר התחושה לגבי דברים מסויימים בעולם שלנו, היא שאנחנו לא מסוגלים יותר לשאת את ההרגשה או את המציאות, לפעמים עד כדי התחושה, שאנחנו יוצאים מדעתנו. השינוי יתחיל להתרחש כשיש הבנה עמוקה שהמערכת הפנימית לא יכולה להיות בדבר הזה יותר.

זה נכון לגבי הכל. מערכות עבודה, מערכות יחסים, מיקום כלכלי. זו הרגשה כל כך עמוקה שכל ההוויה קשורה בה.

אין על מי לסמוך (מבחוץ)

מה שקורה לדוגמא בממשלה, כל התנהלות הרכבתה וכל ההחלטות המתקבלות בה הוא כמו פרדוקס המתקיים ממש לכבודנו, כדי שנוכל לראות הכל בבהירות. רצינו 'מושיע', אבל 'המושיעים' הראו לנו שאין על מי לסמוך. אין אידאולוגיה, אין  ערך, אין דרך.

כשאי אפשר לסמוך על הבחוץ, ולתת טראסט חיצוני, מתקיים תהליך שבו מבינים כי האמון והביטחון חייבים להיכנס פנימה, מה ששולח אותנו לבדוק איפה ואיך אנחנו יכולים לייצר את מערך האמונה והיבטחון ביננו לבין עצמנו. כי מבחוץ, לא תבוא הישועה

הכל צף. הכל פה. אין סאבטקסט. צפוי לנו עשור מאוד מאוד סוער. אנשים מאבדים את המרכז שלהם, והחזרה אליו היא הדבר המשמעותי שצריך להתקיים.  אין  יותר דברים חיצוניים שיתנו לנו מענה. אין יותר 'נחכה, וזה ישתנה', אין ' מישהו אחר כבר יטפל בזה בשבילי', ואין – 'משהו כבר יקרה ואז אצא לדרך'.

ההבנה שהכל תלוי בנו, והדברים יקרו רק כתוצאה מהבנות, החלטות ומעשים שנעשה, מפגישה אותנו עם כל כך הרבה נושאים פנימיים וחיצוניים. כי מצד אחד מתחזק הכח הפנימי, ומצד שני, הולכת ומעמיקה הבנה אחרת, והיא שאין גיבוי חיצוני. והאין הזה מתקיים כדי שאנחנו נהייה חייבים להיכנס עוד ועוד פנימה.

לא תהיה דרך לברוח מזה. ולא רק לרגע או בסטינג מסויים. לאט לאט (ועדיף מהר), נבין שמדובר לא באירוע, אלא בדרך חיים שמחייבת אותנו כאנושות לעלות שלב.  מדובר בדרך חיים חדשה.

להיכנס פנימה

הכניסה פנימה מדברת קודם כל על ההסכמה שלנו להכיר את עצמינו ולהיות בנוחות מקסימלית עם מי ומה שאנחנו, כולל דימוי גוף.

השונות והאינדיבידואליות הן אלה שמרכיבות את האנושות והופכות את המרקם למה שהוא. ככל שהאדם יותר ער למה הוא כן, ומה הוא לא – ועם ההסכמה שלו להיות את הדבר, כך הוא מממש את הדרך שלו וכך הוא תורם לאנושות כולה.

מה שמתרחש מול כולם, קורה בצורה מדוייקת, כלפי כל אחד ואחת מאיתנו. מדובר בשיעור אישי,  בהבנות פרסונליות.  אנחנו לא קורבן של עצמנו.

ככל שאדם מבין, ועובר את הדרך הזאת בצורה אופטימלית, כך הוא תורם גם לסביבה שלו. כך נוצרת ומתנהלת האנשות. בשביל שהאנושות תתפתח, צריכה להיות אותה התכנסות פנימה של כל אחד ואחת מאיתנו.

אי אפשר שכולם יהיו פלקטים ויראו אותו דבר בכל מקום, ולא יכול להמשיך אותו מרדף אחרי מותגים וחומר.  אנשים לא קשובים לצרכים הפנימיים שלהם, אפילו לאלה הבסיסיים ביותר. רמת הקשב לא קיימת אפילו כשמדובר במערכות קיומיות בסיסיות. מערכת העיכול לדוגמא. מה נכון לי לאכול ומה לא. מתי רעב ומתי שבע. מתי זקוק למנוחה ומתי יש להגביר. אז כולנו יחד, עם אפס קשב עצמי ואינסוף התבוננות החוצה וחיקוי, מגיעים לכדור שצועק הצילו.  עוסקים כל היום במה רכשנו,  איך אנחנו נראים, לאן טסנו ולאן נטוס.

שימו לב לחלומות שלכם

מכיוון שהדברים מגיעים בתקופה הזו בעוצמה, ומכיוון שהמנגנונים הרגשיים והנפשיים משמשים לעיתים כחומת מגן, רובד החלום חשוב מאי  פעם, כי המציאות והתהליכים מתקיימים גם ברובד הזה בצורה מאוד חזקה.

ישנה תשומת לב מיוחדת בתקופה הזו ל'חלומות ניקוי' מאוד חזקים, בהם אנחנו חולמים על מצבים ודינמיקות שבהם מתקיימים דפוסים שלנו, כשמה שמתרחש בחלום מגיע על מנת לסייע לנו לשחרר אותם.

אנחנו נוכחים בחלומות שלנו עצמנו בסיטואציות 'רגילות' לכאורה, המשקפות אות אותם דפוסים והתנהגויות. מכיוון שהמערך הרגשי שלנו מורכב וקשה,  ועל אף שלא מדובר במה שקרה במציאות שלנו כאן ועכשיו – התרומה של התהליך בחלום, להנעה של תהליכים שמתקיימים במציאות או לסיום שלהם –  רבה מאוד, ולעיתים מתרחשת ממש כהרף עין.

מומלץ לרשום ולעקוב אחר החלומות במיוחד בימים האלה. זהו אוצר גדול של הבנה והתפתחות.

הבשורות הטובות באמת – רוח גבית לריפוי והבראה

הקורונה מזמינה לא להכחיש דבר. היא קראה ועדיין קוראת לכל אחד ואחת מאיתנו, בין אם ברמה הפרט, בין אם ברמת הארגון, הקהילה והאנושות בכלל, להתחיל לטפל בדברים, כל אחד בעולמו.

המידע שמגיע בימים האלה, מדבר על כך שהיכולת שלנו להבריא את עצמנו מדברים שקודם לא דמיינו שאפשר, גדלה בצורה עצומה.

היכולת לפתור דברים בתוכנו התעצמה באופן שקשה לתאר. המהירות שב מתרחשים דברים, כמעט לא תאמן.

הבחירה בהתפתחות עובדת לטובתנו. האומץ 'מתוגמל'. דלתות נפתחות, אירועים חיצוניים נרתמים לתוך השינוי. סימנים מגיעים כדי לסייע.

דברים קורים למי שמוכן להיות כנה, למי שקשוב לעצמו, ולמי שמוכן ללחוץ מחדש על כפתורי הניווט, ולנטרל את הטייס האוטומטי.  מי שיידע להפעיל את המנגנון של עצמו, יכול להפעיל מנגנון הבראה על דברים שהם פשוט בגדר ניסים ונפלאות.

עידית עזרא כהן, מלווה תהליכים של התפתחות באמצעות התודעה, ומאירת דרכים. ניתן לתאם איתה  פגישת יעוץ אישית טלפונית, באמצעות 054-5292574: 

שיעורי תודעה נוספים של עידית שעשויים לעניין אותך:

זמן לעצור

הגיע זמן להתקדם, בכנות

אודות רצון חופשי וחירות

דיוק אנרגטי – שיעור שדיבר על שנת 2019, אבל רלוונטי היום יותר מתמיד.

אודות רצון חופשי וחירות

all-good-girls-go-to-hell

קבלת ניוזלטר עם כל מה שהכי:

https://hacapsula.com/hacapsulaisageniusidea

The post ומה עכשיו? פרוייקט מיוחד: #1 אנחנו לא בזמן סיכומים appeared first on HACAPSULA.

דווקא עכשיו כשנראה שהכל (אולי) מאחורינו, שווה לעצור לרגע ולהקשיב כדי להיות בטוחים ששום דבר מהותי לא מתפספס בדרך, בעיקר ההזדמנות לבחון בכנות ובבהירות את כל מה שמתקיים בתוכנו ומסביבנו, החל ממערכות היחסים שלנו, העיסוק, סדר העדיפויות, האיזונים וכלה במרחב שבו אנחנו מתגוררים – התבוננות עומק המתאפשרת מתוך הפאוזה שנכפתה עלינו וצבר הנסיבות החד פעמיות.

בשיחה מוזכר תהליך סקירה אישי. מעין סריקת תחומים שהמטרה שלה לאבחן את המקומות בהם אנחנו מתנהלים באופן הדורש תשומת לב מיוחדת או שינוי. החיים מורכבים מ'פרוסות' שונות שהן למעשה הנושאים המרכזיים המתקיימים במציאות שלנו  (הורות, זוגיות, מערכות יחסים עם חברים, מצב כלכלי וכו') . בלינק המצורף כתבה בנושא,  שבה אפשר להיעזר בתהליך הבדיקה העצמית, לרבות הנושאים והשאלות שכדאי להציף במהלך הבחינה שתערכו.

בעניין ההקלטה: מומלץ להקשיב עד הסוף (ישנן 2 פאוזות קצרות לקראת הסוף, שאחריהן השיחה ממשיכה).

.

עופרה אור עוסקת בהדרכה והנחייה מבוססי תודעה, תוך שימוש ביכולות תקשור ולימודי ׳תודעת העל׳ פורצי הדרך. היא מובילה סדנאות ומלווה זוגות ויחידים המבקשים לבצע שינוי מהותי במהלך חייהם.
מארחת: גלית ליפשיץ מלמד

The post זום על הקורונה appeared first on HACAPSULA.

יעל דגן המתקשרת את 'לבן', מי שהיתה היוזמת הראשונה להבאתם של מסרי סת לארץ ושותפה למלאכת המחשבת שבעריכה ובתרגום של חלק מהספרים לעברית, מסבירה אודות פרגוד אי הודאות שהיה חבוי מאחורי בהילות היומיום ונפתח בפנינו לראשונה בימים האלה. תנועה שכמוהה כהתגלות, המעמידה אותנו כאנושות בכלל וכל אחד ואחת מאיתנו בפרט, בפני מציאות שלא היכרנו.

אל תוך המאמץ להיאחז בקיים ובמוכר, היא יוצקת את ההבנות לגבי השחרור המתבקש, וממליצה על 4 כלי תירגול נפלאים המסייעים בכך.

כשהפרגוד נפתח לרווחה

אי הוודאות המוחלטת שבה אנחנו נמצאים כרגע, אינה חדשה. היא נמצאת תמיד בחיים שלנו, אולם הנוכחות שלה התקיימה תמיד מאחורי פרגוד.

מאחורי אותו וילון מטאפורי שהיה חבוי מעיננו עד היום, מסתתרים כל אותם תסריטים ותרחישים השומטים את הקרקע מתחת לרגליים שלנו, ובראשם הפחד למות, וחוסר היכולת לנבא מתי ובאילו נסיבות 'יתהפכו' עלינו החיים או יסתיימו.

האנרגיה והשגרה לא אפשרו לנו עד היום להרהר בבלתי צפוי, וזאת על מנת שנוכל לתפקד ולהתקדם בתוך מסע החיים שלנו, אבל הנה. מבלי שצפינו את הבאות, הפרגוד נפתח לרווחה, ואיתו עידן חדש של שינוי, שלאף אחד מאיתנו אין ידע או הבנה באשר לתכליתו ומשמעותו הכוללת והאישית.

לחיות בחוסר ודאות

השמש היא אותה שמש זורחת ונהדרת. המקומות בהם אנחנו נמצאים הם המקומות בהם היינו תמול שלשום. העולם עוטף אותנו ביופי בלתי יתואר. הכל נראה אותו דבר, אבל שום דבר אינו דומה, ולא יהיה דומה למה שהיה. האחדות מתחילה להתגלות. האנושות כולה נמצאת באותו מקום.

הפרגוד פתוח.

לאף אחד בעולם כולו, אין ביטחון. לא כלכלי ולא פיזי. והידיעה הזאת יכולה לזעזע.
בהיבט הרוחני אנחנו מתבקשים להיות בתוך המציאות הזאת. להיות בתוך הרגע, להתרחב ולהתרווח בתוך גופנו, לשוב הביתה בכל המובנים. לשוב אל הבית הפיזי שלנו ולשוב פנימה, אל תוכנו עצמנו. להיות במצב של כנות, ולהיות בתוך מצב של הווה אחד מתמיד, מבלי יכולת לתכנן או לדעת, מה ילד יום.
אנחנו אולי מבינים כמה נחוץ לשחרר את הפחד, לשהות במלואנו בתוך ההתרחשות, אבל לא באמת מבינים כיצד אפשר. איך אפשר להרפות, כאשר אנחנו מרגישים כמו תלויים על קצה של צוק, אוחזים בקצות הציפורניים בקרקע מתפוררת?

איך משחררים?

איך פותחים את היד ושומטים את האחיזה בימים כאלה? רק דרך ההבנה הפשוטה והמזוקקת, שרוב הדברים אינם תלויים בנו, ושאין לנו כל שליטה עליהם. אין לנו שום אפשרות לדעת מה יהיה העתיד – הבריאותי, הכלכלי, הפוליטי. במצב כזה שבו יש חוסר ודאות כל כך מוחלט – מצב שאין לנו שום רפרנס אליו, ולכן גם חוסר יכולת התייחסות, נשאר רק להרפות ולהיות.

לגבי הדברים שכן תלויים בנו, מתקיימת הקריאה לקום ולעשות מעשה ולכן כל כך הרבה אנשים נחלצים לעזור איש לרעהו והאנושות מתעוררת לעזרה ההדדית הטבעית במקרה של אסון. בהתבוננות על מה שמתקיים, ניכרת אחדות שלא ידענו כמותה עד היום, כל האנושות נמצאת באותו מצב. יכולת ההשפעה שלנו היחידיה שלנו היא על עצמנו, ושם טמונה גם השליטה האפשרית בכל רגע בתורו.

נותרה לנו האפשרות לפנות לנפש את הפנאי והמרחב הדרושים לה. לנשום עמוק, לרחוץ הרבה את הגוף, להתפעל מהתמורות האדירות ומהיופי שסביבנו, ולצחוק ככל האפשר. לצחוק צחוק גדול ובריא המחזק את המערכת החיסונית ומותיר הרגשה קלה ונינוחה. לצאת אל שמש האביבית מופלאה ולנשום. לנשום עמוק.

ובכל זאת, איך משתחררים מהדאגה הכל כך עמוקה שחודרת פנימה ומתמקמת אצל חלק מאיתנו לפרקים, ואצל חלקנו במשך שעות רבות מהיום?
בדקו איזו שיטה עובדת בשבילכם במיוחד, ואותה תרגלו באדיקות בימים הללו.
אפשר שתהיה גם יותר מאחת (זהו בונוס גדול).

תרגילים ליצירת ודאות בתוך חוסר ודאות

שעת הדאגות

הרעיון שבתרגיל הוא להיות בשליטה מסוימת על כמות הזמן בה אנחנו שרויים בדאגות.

בשלב הראשון מקדישים תשומת לב לרגעים שבהם אנחנו דואגים. לא מבקרים את עצמינו אלא רק מודעים לכך שאנחנו דואגים, או שמתחיל תהליך של דאגה.
אחרי שנוצרת מיומנות ביכולת להצביע על כך שדאגה מגיעה, אנחנו עוברים לשלב השני . בשלב זה, אנחנו מגדירים זמן קצוב, בשעה קבועה ולא יותר מ- 20 דקות ביום.
לזמן הזה אנחנו קוראים שעת הדאגות.

באותן 20 ד' (כאמור, שעה קבועה מידי יום) אנחנו דואגים את כל הדאגות, מפחדים כל פחד באשר הוא. נותנים לו מקום, ואפילו מנסים ליהנות מהרטט. פשוט מאפשרים לכל מה שקיים, להיות. רושמים את הדאגות, חושבים עליהן ומרגישים כלפיהן את כל מנעד הרגשות בכל עוצמה שמגיעה.

וכך, לאחר שהגדרנו את שעת הדאגות, בתוך שגרת חוסר והדאות או בתקופות בהן מתעוררת דאגנות – ולא משנה מאיזו סיבה, כשמגיעה אלינו דאגה (קטנה או גדולה) מתחילה 'לסחוב' אותנו פנימה, לתוך התהום החשיבתית והרגשית, אנחנו מגיבים לה. ברגע שאנחנו מזהים אותה, אנחנו משיבים לה ב: 'אני אדאג אותך מאוחר יותר'. ומעבירים את המחשבה עליה, לשעת הדאגות הקצובה.

בתהליך שלא קורה ביום אחד, לאט לאט[ מתרחש תהליך בו היום מתנקה מהדאגות. הן לא נעלמות לגמרי, ואנחנו לא זחוחים, אבל כן מתפנה מקום, לאורך היום לשקט נפשי, וכל הדאגות נמצאות בשליטה, איכות היום שלנו משתפרת וטווח השליטה שלנו מתרחב.

נשימות

יושבים במרחב נינוח, גוף משוחרר. משך התרגיל 10 ד'. התרגיל עובד בסדרות של 5 פעמים.
מכיוון שהתרגיל עובד בסדרה של 5 פעימות, השתמשו באצבעות יחד אחת, כדי לסמן כל סבב. כשאתם מסיימים את הסבב הראשון זיקרו אצבע אחת, בסבב השני הוסיפו אצבע נוספת, וכך הלאה, עד מסיימים 'לספור' בעזרת האצבעות את 5 הסבבים.
סבב 1 + 2 + 3: שואפים עמוק לספירה של 3 שניות פנימה, (סופרים בלב 21, 22, 23)עוצרים את הנשימה למשך 3 שניות (סופרים בלב 21, 22, 23). נושפים החוצה ועוצרים בסוף הנשיפה למשך 3 שניות ((סופרים בלב 21, 22, 23). )
סבב 4+5: שואפים עמוק פנימה, עוצרים את הנשימה למשך 4 שניות (סופרים בלב 21, 22, 23, 24) ועוצרים את הנשימה למשך 4 שניות (סופרים בלב 21, 22, 23, 24) ונושפים החוצה למשך 8 שניות (סופרים בלב 21, 22, 23, 24, 25, 26, 27, 28).
באשר לספירה שאנחנו מבצעים בעת עצירת הנשימה, חשוב מאוד לעצור את הנשימה, אבל לא 'בלחץ'.

נשימות יוגה – קפלבהטי

יושבים עם גב ארוך, עיניים עצומות תוך 'התבוננות' פנימית בתנועת הנשימה הטבעית שבבטן.
נושמים ונושפים. מתחילים להדגיש את הנשיפות. לוקחים שאיפה עמוקה ונושפים החוצה ודוחפים את האויר בנשימות קטנות וקצובות דרך האף. מרגישים את הבטן נדחסת פנימה עם הוצאת האויר הקצובה. נושפים בהתחלה 5-10 נשיפות, ואז שואפים אויר, נחים, נושמים רגיל, ושוב, שואפים עמוק פנימה ומתחילים לנשוף.
התנועה של הבטן דומה למפוח, שכשלוחצים עליו (הנשיפה החוצה), הוא נדחס פנימה, ואז כשמשחררים אותו, הוא מתמלא מעצמו. אפשר ממש לדמיין בשלב של הוצאת האויר, את הבטן נדבקת לעמוד השידרה.
יש כאן מעין 'פמפום' המתקיים מעצמו, כשהבטן יוצאת ונכנסת שוב ושוב, בנשיפה אקטיבית ושאיפה פאסיבית.
המשיכו את הרצף של נשיפות אקטיביות ושאיפות פאסיביות.
הקצב לא צריך להיות מהיר. אפשר נשיפה כל חצי שניה או שניה. מומלץ שיהיו 20 נשימות בכל מחזור.
את הריכוז יש להפעיל בעיקר בשלב של הנשיפה האקטיבית החוצה. יחד איתה אפשר לדמיין את כל הרעלים עוזבים את הגוף.
אחרי מספר פעמים, כשמרגישים נח, אפשר להגביר את קצב השאיפות והנשיפות. בסיום מבצעים קומבהאק: נושפים ומוציאים את כל האוויר שבריאות, נושמים פנימה בנוחות ומכניסים אוויר טרי, עוצרים נשימה ללא מאמץ, ואז נושפים.

נשימות יוגה מצוינות עם מיה חדש:

צחוק

לפחות כמו לרחוץ את הידיים בקפידה ולרסס חומר חיטוי לכל עבר, חשוב לצחוק. וגם אם אין מה שמצחיק, צוחקים בלי סיבה.
איך מחוללים צחוק מתגלגל?
מתחילים עם סידרת נשיפות חזקות, קצובות ומהירות כמו שיעולים או כמו נשימות הקפלבטי (ראו סעיף קודם). את הנשיפות הקולניות והתכופות הופכים לצחוק. הצחוק יוצא מאולץ בהתחלה, כמו גיחוך מתמשך, נותנים לו להיות יותר רחב, בימתי, גדול, וכך באופן טבעי הוא מתחיל להתגלגל אל תוך צחוק חזק, פרוע. צוחקים מכל הלב. אם הצחוק הזה מתהפך באיזשהו שלב לבכי, לא נלחצים. נותנים לדברים פשוט להיות.

ליצירת קשר עם יעל דגן לפגישת תקשור אישית באמצעות טלפון, או הצטרפות למפגש zoom בו מתקיים/מתקיימים שעורים קבוצתיים ליצירת ערוץ פנימי יציב ואמין לתקשור והעמקה של האמון באינטואיציה, בידע שמגיע ובעצמך.
050-3211088

לקבלת ניוזלטר עם כל מה שהכי:

הקפסולה בדרך אליך עם מה שחדש, ומה שאוטוטו מגיע. אירועים, קורסים אונליין, ריטריטים ופרקים חדשים בפודקסט. לפעמים קצת אויר. הרבה פעמים פשוט זווית אחרת להתבונן ממנה על הדברים, אבל תמיד תמיד, במינון נעים ובלי להעביר את הפרטים שלך לאף אחד אחר.

The post שעת הדאגות (ותירגולים נוספים במצבי חוסר וודאות) appeared first on HACAPSULA.

היא מרחיבה על האופן בו העצירה וההשתקה מקלפת מאיתנו (וגם מכדור הארץ) את כל מה שצריך, ומסבירה מדוע כדאי לוודא שאנחנו לא ממשיכים לעבוד באוטומט שלנו גם מתוך הבידוד.

בתמצית שיעור התודעה המוגש כאן, מבט על הסוקר את מה שקורה ומתבקש מכולנו. בהמשך, כתבות נוספות המרחיבות חלק מהנושאים

דבר גדול מתרחש

מה שקורה בימים האלה לכולנו, הוא אירוע ענק ועצום שאנחנו לא מכירים. סוג של פרומו שלתוכו כולנו, כאנושות, מתארגנים. מוצאים את עצמינו מתעוררים לבוקר חדש שאנחנו לא ממש קולטים את המשמעות שלו ולא מבינים אותו באמת.

המדענים אינם יכולים לספק תשובות והכלכלנים אינם מסוגלים לשלוט במתרחש או לקבוע מה יהיו ההשפעות ארוכות הטווח של הימים האלה.
אין שום פינה בעולם שהקורונה נחסכת ממנה, אין מעמד או קהילה המוגנות מפניה. מציאות חדשה מתרחשת לנגד עיננו, וכמעט לכולנו כבר ברור שאנחנו עדים לתהליכים ולהשפעות שאין לנו עדיין יכולת להבין.

כל תחזית או הערכה המתקיימת, מבוססת על מודלים ישנים שאין להם תוקף. דבר גדול וחדש מתרחש וכולנו יחד איתו, מתקדמים לעבר הלא נודע.

ידענו שזה יגיע

במובנים רבים מה שקורה עכשיו היה צפוי. כבר תקופה ארוכה מאוד ברור היה שדברים קיצוניים עומדים להתרחש. ידענו שאיבדנו כיוון, ידענו שאנחנו טובעים בצריכה אובססיבית, ידענו שאנחנו פוגעים בנו ובסביבה שלנו. ידענו גם שאם לא תתקיים טלטלה פנימית, תגיע אחת חיצונית –  לא בכדי להעניש אותנו, אלא כדי לסייע לנו לייצר איזון.

אבל את האסונות הרגילים, האנושות כבר מכירה, ואפילו שריפה של יבשת שלימה לא הצליחה לייצר תנועה של שינוי. על מנת שיגיע משהו מערער ומטלטל באמת, חייב היה להתרחש דבר חדש באמת ולא מוכר. והנה, אנחנו עומדים בפני אותו דבר שלא חווינו מעולם, מנסים להתארגן על החדש, אבל עם אותם כלים ישנים.

מתייחסים לחדש אבל בכלים ישנים

לקח זמן להבין שמדובר בדבר גדול ואחר. בכל מקום בעולם, מגיבים אחרת לנושא, אבל ממקום משותף אחד – והוא השוואה לקיים. בחינת המציאות ביחס למה שיודעים כבר ומכירים.
משום כך היו מי שהשוו את הקורונה לשפעת ומשום כך גם רבים נתלים בתקווה שתחלוף בקיץ – וזאת בשעה שכבר עכשיו רואים שבמדינות חמות עדיין מתקיימות הדבקות והתפשטות.
והאמת היא שמה שאנחנו חווים פה הוא לא אירוע, ולא שינוי. אנחנו עדים לטרנספורמציה בעת התרחשותה, אולי אפילו אבולוציה.

החדש – כמו חדש הוא כזה שאין לנו כלים להשוות אליו דבר או להבין. אנחנו מנסים להגיד שדומה ל, או משהו בסגנון, או כמו – אבל לא באמת יודעים. והחדש מתרחש כדי להבטיח שלא נוכל לחזור אחורנית לאותו דבר.

אולי נכון להגדיר את נקודת המצב שבה אנחנו נמצאים כרגע כנקודה הנמצאת במרכז המפץ.  מפץ שאפשר יהיה להבין אותו, את המשמעות שלו ואיך להגיב אליו, רק חרי שענני האבק יתחילו להעלם. עד אז אפילו לא ניתן לבצע השערות.

הכחשה, הדחקה, חרדה, סתגלנות

כדי שהדברים יתחילו להיות ברורים, עלינו להודות בכך שאנחנו נמצאים במצב של אי ודאות. כולנו נמצאים בתנועה, חווים משהו שהאנושות לא ידעה קודם, וכולנו לומדים יחד להתקיים ולפעול במצב של חוסר ודאות.
כל אחד מגיב למצב הזה לפי סגנונו הוא. גם מדינות, דרך אגב, מגיבות באופן שונה, ובהתאם ל-DNA ההתנהגותי והרגשי שלהן.

יש מי שמכחישים ומדחיקים ('זו קונספירציה', 'לא מתים מזה', 'זו בסך הכל שפעת', 'עזבו תוך ארבע שבועות זה מאחורינו'). יש מי שמצויים במצב של חרדה ופניקה, יש מי שנמצא בסוג של הצפה, overwhelming מצב שחלק מהביטוי שלו הוא חוסר עשייה וקיפאון, ויש מי שהם סתגלנים, מתארגנים על עצמם ועל הדבר.

לא נפקדת גם הקבוצה המבצעת רומנטיזציה לכל מה המתרחש. מי שמדבר רק על הטוב שמגיע עם הקורונה, על הלב הפתוח והתמסרות אין קץ לדבר.  אין לטעות בכך, זו התנהגות לא מותאמת שאינה רואה ומכירה במשמעות העמוקה של הדברים.

הקורונה מגיעה עבור כ-ו-ל-ם

גם מי שליבו פתוח, גם מי שעובר תהליכים של התפתחות, גם מי שמדייק וגם מי שמחשיב את עצמו במעגל 'המתעוררים', לא יוכל לדלג על המציאות החדשה. כדאי לזכור תמיד, שכל מה שמגיע לפתחנו, טוב ורע, מגיע לטובת התנסות מקדמת שלנו. גם אם הדבר לא מתרחש עלינו ישירות, בתוך הנתיבים שלנו ישנם אנשים אחרים ומצבים דרכם אנחנו חווים או נחווה אירוע בסדר גדול כזה, ברמה הבריאותית, הרגשית, הנפשית או הכלכלית.

אין מתכון ואין נוסחה 'רוחנית' או פרקטית, שאפשר לבצע כדי להימנע מלהיות או לחוש את התוצאות של הימים האלה. מי שחולה אינו בהכרח אדם שסטה ממסלולו, ומי שבריא אינו בהכרח אדם שדרכו מדויקת.

כשהנורה של המנוע נדלקת, לא ממשיכים לנסוע

המערכות העולמיות מנסות להדביק את הקצב, אבל אף אחד לא מצליח באמת. גם ברמה האישית וגם ברמה המדינית, הדבר הנכון ביותר כרגע הוא לעצור (אין הכוונה לעצירה בטיפול או בסיוע הנדרשים, אלא בנסיונות להשפיע, לאזן או לשלוט בגורמים שאין אפשרות לנהל אותם).

אפשר להשוות את המציאות לרכב, שתוך כדי נסיעה נדלקת לו הנורה האדומה של תקלה במנוע. אם ממשיכים בנסיעה, 'גומרים' את המנוע. כל אחד מאיתנו יודע, שמוטב לנו לעצור מייד כשהיא נדלקת, ולהמתין.

להסכים

כולנו, כאנושות, נמצאים במצב של התארגנות. התארגנות ברמת הגוף הפיזי, ברמת המרחב, ברמה הרגשית וגם ברמה הרוחנית. התגובה האופטימלית לימים האלה היא גמישות והסכמה. איזה סוג של הסכמה? להסכים להיות בתוך המציאות וההתרחשויות ולהיות מסוגלים לעשות זאת, מבלי להבין מה מתרחש ומה המשמעות של הדברים, הן בטווח הקצר ובטווח הארוך.

יסייע לנו במציאות שנוצרה, לנסות ככל האפשר שלא להעתיק לתוכה את האוטומט הרגיל שדרכו אנחנו פועלים. אוטומט שבא לידי ביטוי באינסוף צורות. לפעמים יתבטא האוטומט הזה במנגנון בריחה, לפעמים בעיסוק יתר, לעיתים בדאגה בלתי פוסקת לאחרים או התמקמות בתוך 'תפקיד' שאנחנו רגילים להתנהל דרכו בכל המישורים.
הימים האלה מבקשים מאיתנו להתכנס ולשתוק.

להתנקות

כבר תקופה ארוכה שאנחנו נמצאים בזמנים המנקים מאיתנו את כל מה שלא נכון ונחוץ. אנחנו מתקלפים מאנשים שהיו איתנו בקשר שנים ופתאום נעלמים מחיינו, ממקומות עבודה שלא נכונים לנו, מבני זוג לא מתאימים, מנכסים מיותרים וממשקולות המקבעות אותנו. ההווה מביא אותנו ממש לכדי זיכוך של הדבר.

כולנו נמצאים בדלת אמותינו כרגע, דואגים רק למה שחשוב. אנחנו ממשיכים להתקלף בימים האלה מההרגלים הקבועים שלנו. מבתי הקפה, הסיגריות שקפצנו לרגע לקנות מהקיוסק בפינה, מהאימונים בחדר הכושר, מהסרט השבועי בקולנוע, מהמניקוריסטית, מהספר, מהמסעדות אל תוך הלילה, מהחוגים ומכל מה שהיה חלק כמעט בלתי נראה (ומובן מאליו) מחיי השפע שלנו.

יחד עם ההרגלים, אנחנו נפרדים מהשגרה, מהמסכות שאנחנו מעמידים מול אנשים אחרים ומהתפקידים שלקחנו על עצמנו שלא לצורך.
המצב מביא אותנו לסוג של פרידות קטנות כפויות. מחברים, מסבא וסבתא שצריכים להישמר בביתם, מילד חייל שארז תיק ל-5 שבועות, מעמיתים לעבודה ומשגרת הצהלות של הקטנטנים שבאים לבקר אחר הצהריים.

כל מה שקורה, מביא אותנו לנקודה שבה אנחנו נדרשים להתייחס לאירוע מנקודת מבט חדשה.
כולנו שבים אל המבנים הפיזיים והאנרגטיים שלנו. אנחנו חוזרים לבסיס, מתבקשים לשמור על ניקיון והיגיינה, ובאותה נשימה, מחזירים שמיים נקיים לכדור הארץ ומים צלולים לנחלים ולנהרות.

במקום החוצה – פנימה

לכל הדבר הזה קדמה התנהלות מסוימת שבה הכל היה בחוץ. חופשות, אוכל, אימוני ריצה, טיולי אופניים. כל מה שעשינו צולם, תועד, הופץ ודורג. התנועה המתבקשת בימים האלה היא התנועה הפוכה. היא התנועה, פנימה.

המערכת המתחוללת, דוחקת בנו להיות בשקט בלי הצורך להוציא החוצה כל דבר וכל חוויה. לוותר על התיעוד הבלתי נגמר של סגנון חיים שקרי או לא שקרי (לרוב, לא תואם מציאות) – חיים שעברו להתנהל במימד המתקיים כמעט אך ורק בתווך של נראות חיצונית, שהלכה והגבירה כל הזמן את המרחק שלנו מעצמנו. מרחק שאיפשר לנו להחריב את הכדור, את הבית היחידי שיש לנו, ולשתף פעולה עם תרבות צריכה מופרעת, שהפכה אותנו לעבדים שאינם קשובים לשום סוג של קול פנימי או הדרכה.

כל כך הרבה אנשים ביקשו בתקופה האחרונה לעצור את המירוץ. ביקשו זמן. זמן לחשוב, זמן להיות עם אנשים שהם אוהבים. זמן להחליט אם ואיך לפעול אחרת

עצירת הכל וההתכנסות, מאפשרת לנו להבחין בבהירות במה שאנחנו מקבלים, ומה שאנחנו נותנים, בכל רמה אפשרית, ובטח ברמת הסביבה הקרובה ביותר שלנו. החל מהאדמה וקשרי הגומלין עם הטבע,  ועד מערכת היחסים שלנו עם עצמנו.

אולי לראשונה בחיינו, אנחנו  נאלצים להישאר עם מי שאנחנו באמת, עם ההבנה של הערך שיש לנו, ללא תג ההכנסות, המעמד  והרכוש שלנו.

המניעים הגלויים והנסתרים של התיקון, מקיימים עכשיו את ההשתקה. הם גורמים להתכנס, לבדוק מה באמת קיים, מה באמת אנחנו צריכים. מה נחוץ ומה מיותר בכל הרמות.
ההתכנסות שנכפתה עלינו, מאפשרת לנו להבין באמת מי חשוב, מי קרוב אלינו, עם מי אנחנו כן ועם מי לא. היא מייצרת תנועה מנוגדת של התכנסות מצד אד, והתרחבות המגיעה באמצעות שיתופי פעולה, מצד שני. וכן. ללכת לסופר ולהשאיר מצרכים מבוקשים או אלכוג'ל לאנשים אחרים – הם גם שיתוף פעולה.
האם נוכל בימים האלה לא לראות רק את עצמנו לבד? לסייע, לפתוח את היד, להבין, להתחשב? לתת מבלי לצפות לתמורה?

עוברים מאוטומט לידני

העצירה והשתקה חודלים את האוטומט. ההקפאה גדולה וכוללת עד כדי כך, שאי אפשר להתנגד אליה. כאילו מישהו ניגש ללוח הבקרה, וכיבה כל כפתור של התנהגות או קבלת החלטות המבוססים על מנגנון  התנהלות אוטומטי, אישי או מדיני.

כמי שמוצאים שקט במנגנונים אוטומטיים, מומלץ שלא להמיר מנגנון אחד באחר, בעיקר מכיוון שרק כשעוצרים נגלית דרך חדשה.

ה-being תופס עכשיו את קדמת הבמה כי העשייה פסקה. אם בכח ואם בכוונה מודעת – כל אחד יחליט איך, אבל ה- doing פסק, ועם ההוויה הנוכחת הנמצאת בכל מה שכאן ועכשיו, מגיעה הבנה נוספת. ההבנה שגם אם הדבר עצום, אנחנו לא קורבן של הסיטואציה הזו, אלא משתפי פעולה, ותוך כדי תנועה,  נבין טוב יותר איך להתמודד, איך להתבטא מול זה, ומה נכון בשבילנו הלאה. להיות אותו דבר – פשוט לא נוכל.

ללא התנגדות

אנחנו מתבקשים לשתף פעולה באופן הכי גבוה של המושג. להיות נכונים לקבל את המציאות החדשה. כי גם אם נתנגד, וגם אם לא, התוצאה תהייה זהה. השינויים הם גדולים מדי בכדי שהמערכת והאישיות יוכלו להכיל אותה. לכן גם מתקיימים התקפי חרדה רבים בתקופה הזו.

התקפי חרדה וקושי, יש שיטות טיפול רבות, אך אין שיטה או דרך אחת שמתאימה לכולם. צריך לזכור, שלא סתם הוירוס פוגע בנשימה. נשימה היא ביטוי של החיים האלה, ואנחנו – הדבר המרכזי שהפסקנו לעשות בעידן הזה, הוא לנשום. סתמנו את הביטוי של הנשימה, של החיים עצמם, באינסוף צורות. וכן, גם הכדור שב לנשום בזכות הוירוס, אחרי ששום תנועה, ממשל או פעיל חברתי, לא יכלו להועיל.

תרגילי נשימה הם דרך לווסת, לאזן ולהחזיר אנשים למרכז של עצמם. מומלץ לקיים אותם בשגרה.

אופטימיות

לא מדובר בסוף העולם. מה שקורה כאן הוא התקיימות של תהליך אנושי המקבל עזרה מאוד גדולה מהיקום לטובת איזון. אנחנו בהערכת מצב, והדבר החדש שיתהווה, יהיה בהכרח משהו שיהיה נכון בהרבה לאנושות.

אולי עדיין נרצה ונתגעגע לכל הדברים שהיו קודם. לטיסות האינסופיות לחו"ל, למסעדות, לקניות הבלתי פוסקות ולכל יתר הביטויים המוחצנים של התקופה, אבל הדברים החדשים שיווצרו יהיו הרבה יותר נכונים לנו ולמידתנו.

כולנו היינו עבדים של הצריכה האינסופית, של התיעוד הלא נגמר, של ההשוואות, היחסיות והסיפוקים שאף פעם לא באמת התממשו.
אנחנו צריכים להרגיש בנעלי הבית בתוך הנפש שלנו. בנינוחות.
זמן להירגע. אף אחד לא צריך להיות בימים האלה, משהו שהוא לא.
זה אינו זמן להערכות מצב, למחשבה על איך נסתדר בעתיד או על מה שעשוי לקרות. זה זמן לצאת מהתסריט האפוקליפטי ולהתבונן על כל מה שמעבר לדברים.

.

עידית עזרא כהן, מלווה תהליכים של התפתחות באמצעות התודעה, ומאירת דרכים. ניתן לתאם איתה  פגישת יעוץ אישית טלפונית, באמצעות 054-5292574: 

לקבלת ניוזלטר עם כל מה שהכי:

הקפסולה בדרך אליך עם מה שחדש, ומה שאוטוטו מגיע. אירועים, קורסים אונליין, ריטריטים ופרקים חדשים בפודקסט. לפעמים קצת אויר. הרבה פעמים פשוט זווית אחרת להתבונן ממנה על הדברים, אבל תמיד תמיד, במינון נעים ובלי להעביר את הפרטים שלך לאף אחד אחר.

The post זמן לעצור. אבל באמת לעצור appeared first on HACAPSULA.

הקורונה מעבירה אותנו בעל כורחנו לימים אחרים, לא ברורים, ויוצרת סדר יום חדש באינסוף מובנים.

בשיחה עם עופרה אור, העוסקת בהדרכה והנחייה מבוססי תודעה, ננסה להבין אילו שינויים גלובאליים ואישיים דורך מגה-אירוע כמו הקורונה, איזה חלון הזדמנויות נפתח עבורנו ברמה הכללית וברמה האישית ולמה בידוד והסתגרות חשובים עכשיו ולא רק ברמה הבריאותית. נדבר גם על פחד, על התנהלות בתנאים של אי ודאות ועל כמה עכשיו, יותר מתמיד, חשוב להקשיב פנימה.

האזנה על הפרק – בהקלקה כאן:

להאזנה לפרק בסאונד קלאוד הקליקו כאן, ולכל פרקי הפודקאסט:  מכאן

להאזנה לפרק באפל הקליקו כאן, ולכל פרקי הפודקאסט:  מכאן

להאזנה לפרק בסופטיפיי הקליקו כאן, ולכל פרקי הפודקאסט: מכאן

משתתפות: עופרה אור: עוסקת בהדרכה והנחייה של יחידים וקבוצות מבוססי תודעה, תוך שימוש ביכולות תקשור ולימודי ׳תודעת העל. מראיינת: גלית ליפשיץ מלמד; Founder & Editor-in-Chief הקפסולה’

לקבלת ניוזלטר עם כל מה שהכי:

הקפסולה בדרך אליך עם מה שחדש, ומה שאוטוטו מגיע. אירועים, קורסים אונליין, ריטריטים ופרקים חדשים בפודקסט. לפעמים קצת אויר. הרבה פעמים פשוט זווית אחרת להתבונן ממנה על הדברים, אבל תמיד תמיד, במינון נעים ובלי להעביר את הפרטים שלך לאף אחד אחר.

The post פודקאסט פרק 5# – קורונה, סדר עולמי ואישי חדש appeared first on HACAPSULA.

ברמה של הנסיבתיות, שאותה אנחנו אוהבים לחפש מתחת ומעל לכל מה שקורה לנו – נותרת השאלה מדוע מוקד ההתפרצות ממוקם דווקא בסין? ומה 'משיג' הוירוס בעצם היותו.

היה מעניין מאוד להקשיב השבוע לשיעור התודעה של עידית עזרא כהן, להבחין בנקודת מבט נוספת על הקורונה ולנסות להבין מה היא מביאה איתה לסין בפרט ולעולם בכלל.

למה דווקא סין

הגעה של וירוס בסדר גודל שכזה (אמנם לא מהגרועים שהאנושות ידעה, אבל מספיק משמעותי כדי לעורר אי סדר עולמי), באה כדי לשרת משהו גדול. לשם כך, נעזוב לרגע את נושא התזונה העטלפית והתנאים הירודים בשווקי המזרח השוקקים, שכן יש עוד מקומות רבים בעולם, שבהם התנאים גרועים לא פחות, ומהם לא התפרצה מחלה בסדר גודל שכזה.

אז מדוע דווקא בסין?

סין, כמדינה, מחולקת אמנם למחוזות – השונים אלה מאלה באופי ההתנהלות שלהם ובאורח החיים, אולם כאומה, יש לזכור שסין היתה הראשונה להביא לאנושות כולה, את תורת האיזון, הריפוי העמוק ואת הרפואה המונעת.

כל מה שנחשב היום כבר כמיינסטרים, ואומץ על ידי הרפואה המערבית, הוא נסיון להתחקות אחר החכמה העתיקה של הסינים.  באמצעותם, הגיעו אלינו הדיקור, הרגלי התזונה הייחודיים, שיטות אבחון מתקדמות, הבנת ערוצי האנרגיה של הגוף, תמציות ושיקויים מיוחדים, ויותר מהכל, ההבנה של הקשר העמוק וההשפעות הקיימות בין הגוף לנפש.

המעבר מרוח לחומר

העשורים האחרונים, התאפיינו בכניסתם של הסינים לתהליך מטורף של תיעוש, שהביא לשינוי בכלכלת העולם.

הכלכלה הסינית הפכה להיות מנוע השפעה עצום על הזיהום הגלובאלי, ומערכת בעלת מאפייני ניצול חסר תקדים של אנשים ומשאבי טבע.

השילוב שבין עם הנודע בחכמתו, בין כמות אוכלוסיה רבה ובין הרצון להשיג ולהתקדם – יצרו מציאות המקיימת את התעשייה הזאת, ודוחפת אותה קדימה במהירות הולכת וגוברת.

כל אדם בעולם שביקש (ומבקש) לייצר משהו, מוצא בסין פתרון מהיר זול וערוצי הפצה נרחבים.  בתהליך מהיר ואינטנסיבי, החלו גלגלי הכלכלה העולמית לשתף פעולה עם תנאי עבודה מחפירים, זיהום מקומי ועם תוצרת המורכבת ממוצרים זולים המאופיינים באיכות ירודה –  גורמים מרכזיים שאיפשרו לתרבות צריכת היתר להגיע לשיאים שלא נודעו כדוגמתם.

לצד אלה – ניכרים תוצרי הלוואי של התרבות הזו. בין היתר, ייצור אינסופי של אשפה וזיהום סביבתי נרחב המכסים כל חלקה טובה על פני הגלובוס.

לפעמים אנחנו לא מרימים את המבט ומתבוננים על תהליכים ממעוף הציפור. לו היינו עושים זאת, היינו נוכחים בהשפעה של הצריכה הזו על כל חולייה בשרשרת. מסוגלים להבין את משמעות הדברים ולדמיין במספרים גדולים איך כל מוצר המגיע אלינו מסין, מיוצר בתת תנאים, נארז, נעטף בפלסטיק, עולה על מיכלית המזהמת בדרכה את האוקינוסים,  (או מטוסים את האויר), משונע במשאיות, נמכר, נזרק מהר, כמעט אף פעם לא מתכלה, מותיר חותם בכל אחת מהתחנות הללו, ומניע גלגלים שבסופו של דבר יוצרים פעימות חזקות מאוד של תהליכים המבקשים ליצור איזון.

ואז מגיעה הקורונה

ובשיא התהליך, הנהירה אחר החומר, הזיהום, והניצול האנושי והסביבתי –  מגיע וירוס המבצע למעשה השתקה כוללת.

מי שכאומה דגלו באיזון – הנם הראשונים להיות אלה שהאיזון מוצא אותם.

הקורונה הנה תהליך  המביא איתו השתקה מוחלטת של התעשייה הסינית על  הייצור, המסחר והשינוע. כבר בעצם ההשתקה הממושכת הזו, שאת ההשפעות הרבות שלה אנחנו עדיין לא מרגישים במלואן, מתחילה להיווצר תנועה של איזון.

מלבד העצירה המוחלטת שאנחנו רואים בסין, אנחנו חוזים לראשונה במגמה של התכנסות עולמית. עכשיו מבינים גורמים רבים ברחבי העולם, עד כמה התלות במקור אחד עשוייה להיות הרת גורל, ונראה שלא מעט מדינות וארגונים, יבצעו 'חישוב מסלול מחדש'.

ומה הלאה?

ההתייחסות אל הקורונה שונה בין המדינות בעולם, אבל ברמה הגלובלית, אפשר לחוש תהליכים של התכנסות ועצירה מסויימת. ניכרת הבנת התלות בסינים מצד אחד (והמחיר של התלות הזו), ומצד שני עוד הבנה חשובה. הבנת המשמעות העמוקה של האחדות האנושות. שכן –  שום גבולות אינם יכולים לקורונה, ויחד איתה אנחנו מבינים, את הפגיעות, את השבריריות של האיזון ואת המהירות שבה המציאות יכולה להשתנות.

הכתבה נכתבה על בסיס שיעור תודעה שהעבירה עדית עזרא כהן. להצטרפות למפגשי התודעה של עידית, או לתיאום שיחות ייעוץ אישיות : 054-5292574.

לקבלת ניוזלטר עם כל מה שהכי:

הקפסולה בדרך אליך עם מה שחדש, ומה שאוטוטו מגיע. אירועים, קורסים אונליין, ריטריטים ופרקים חדשים בפודקסט. לפעמים קצת אויר. הרבה פעמים פשוט זווית אחרת להתבונן ממנה על הדברים, אבל תמיד תמיד, במינון נעים ובלי להעביר את הפרטים שלך לאף אחד אחר.

The post על קורונה ותודעה appeared first on HACAPSULA.