fbpx

All good girls go to hell

על הדרך לגיהינום שרצופה בכוונות טובות; עם מי בדיוק מתחשבנים ולמי באמת צריך לסלוח

תכף נעשה פה חשבון נפש אמיתי. נבין את מי אנחנו לא משרתים כשאנחנו חוששים לפגוע, נפנים מדוע להיות ‘תחנת שירות’ מלאת שמחה והתלהבות זה אולי נחמד אבל ממש לא מתאים, עם מי אנחנו חייבים להתחשבן, ולמי בסוף באמת צריך לסלוח. שיעור התודעה (ה-מ-ר-ת-ק)  של עידית-עזרא כהן, לא עושה הנחות.

הכל קשור אלינו. רק אלינו.

כל התהליך הגדול שאנחנו מדברים עליו באשר להתפתחות, נוגע להבנה המאוד עמוקה, המתייחסת לכך שאנחנו חייבים לקחת את כל האנרגיה שלנו פנימה.

אנחנו מתקשים להבין את זה אבל חייבים לתפוס, שכל מה שקורה; כל הדרמה, כל מה שמתרחש מסביבנו, קורה רק ביננו לבין עצמנו, וששום דבר באמת לא קשור לאף אחד אחר.

כמובן שבכל מערכות היחסים שאנחנו נמצאים בהן מתקיימות אינטרקציות, והדברים לכאורה קורים לנו מבחוץ. אבל כדי שנוכל לעשות את העבודה שלנו עלינו להבין שכל דבר שקורה עם בני זוג, הורים, חברים, עובדים, ילדים ואפילו אנשים זרים – כל אלה הם השתקפויות או תנועות שנוצרות על מנת שאנחנו נוכל לעשות תהליכים פנימיים. אני מול עצמי.

זה רק נראה שזה קשור למישהו אחר

מי שלידנו נמצא כדי לעזור לנו להבין אותנו.

אנחנו מתבלבלים כל כך הרבה פעמים. כמעט תמיד אנחנו שמים את הפוקוס על מה שקרה עם האחר במקום לבדוק מה קורה בתוך ‘הבפנים’ שלנו. אנחנו מחונכים, מוכוונים ורגילים להתייחס החוצה ולהסתכל לבחוץ, אבל הראייה צריכה להיות קודם כל פנימה. אנשים שוכחים את זה, במיוחד ביום כיפור, יום שבו אנחנו עסוקים במה שעשינו לאחרים, ובשאלה האם מישהו נפגע מאיתנו,  או בעיסוק בסליחה שאנחנו מצפים שתגיע. חופרים ושוכחים לגמרי, את ההתבוננות הפנימית על התהליכים, ועל אותם מקומות שבהם אנחנו צריכים לסלוח בעיקר לעצמנו.

ומהו בעצם ההבדל בין הסתכלות פנימה והסתכלות החוצה?

נניח שיש לי ענין עם חברה, שלא מעריכה משהו שעשיתי עבורה. מאוד התאמצתי, מאוד רציתי שתשמח. ומהצד שלה – כלום, והפגיעה שחשתי גדולה וכואבת. זו הנקודה לעצור בה כדי להבין שלמעשה, ממש לא משנה מה אותה חברה עושה, האם אני צודק או לא צודק בקשר לכך, או האם הפכתי להיות קורבן של משהו שאותה חברה אמרה לי.

כשאני נפגע בשל אותו חוסר הערכה שחוויתי, כדאי לעצור ולדעת, שמדובר כאן בתהליך  שכולו עוסק בהבנה וחקר פנימי.

מאיזה מקום עשיתי את מה שעשיתי עבור אותה חברה? האם מתוך הצורך בהערכה? האם מתוך מקום הרוצה לשמח ולתת? האם מתוך מקום המבטל את עצמי? או אולי ממקום שמבקש לעצמו דוקא לקבל משהו חזרה? האם עבדתי מולה ‘עם תנאים’, או שאולי ההערכה שלי כלפי עצמי נבנית מתוך ההערכה שלה כלפי?

התהליך אמנם קשור באופן ישיר למה שקרה לי עם אותה חברה, אבל המהות שלו היא מה שקורה ביני לבין עצמי. וכאן נדרשת כנות רבה כדי לבחון את הדברים, אחרת עם קומץ תירוצים והנחות, אנחנו יכולים לעבור את כל מה שקרה, בלי ללמוד דבר, תוך שאנחנו מתחשבנים עם אותה חברה, מגיבים ממקום פגוע ומפספסים את העיקר.

הפחד לגרום כאב לאחר

מכיוון שאנחנו מתבוננים החוצה, אנחנו פועלים הרבה מאוד פעמים מתוך פחד לגרום כאב למישהו.

מכירים את התנועה הזאת, הפנימית של ההיסוס שבעשייה או באמירה של דבר מסויים, כדי לא להכאיב לאחר? זה קשה מאוד להבנה, אבל נדרש כאן שינוי מוחלט באופן ההסתכלות על הדברים. ממש חשוב שנבין שאנחנו לא באמת יכולים לגרום למישהו משהו.

ברמה הגבוהה של הדברים, ברמת התודעה –  כפי שאנחנו נבנים מאינטראקציה מול אנשים אחרים, ודברים לא פשוטים הם אלה שמקדמים אותנו, כך בדיוק קורה לאנשים שהאינטראקציה איתנו משפיעה עליהם. מישהו אחר עושה שימוש לא מודע באירועים שקורים מולנו, כדי לקיים איזה כאב או אי נוחות שבסופו של דבר יקדמו אותו. אנחנו מפחדים לגרום כאב או אי נוחות, אבל יהיה קל יותר אם נבין שזו בחירה של הצד האחר – האם להיפגע, או האם לראות את הדבר עצמו ולהיתרם מכך. .

בנות טובות הולכות לגיהנום, והדרך לשם רצופה כוונות טובות

אין משפט יותר נכון לצורך המחשת הנושא הזה. אנחנו לא באמת עושים טובה לאף אחד כשאנחנו מנסים להתנהל בלהטוטנות כדי לא לפגוע באף אחד. אנחנו לא באמת מקדמים ככה אף אחד. להיפך!

אנחנו חושבים שאנחנו עושים שירות טוב כשאנחנו נמנעים מלעשות את מה שאנחנו חוששים שיפגע באחר, אבל אותו אדם אמור היה ללמוד משהו מהתמודדות מולנו, ולהתקדם. כשאנחנו מרחמים, נמנעים, עוקפים, מרככים, ממעיטים – אנחנו חוסמים גם מהם וגם מעצמנו, את הדבר המשמעותי ביותר שבאנו לעשות כאן. את התפתחות.

אנחנו עושים את הדברים לפי אמות המידה שלנו והערכים שלנו, מבלי שום כוונה לפגוע. וכשאנחנו פועלים כך, אנחנו לא יכולים להיות אחראים למה אדם אחר מחליט להרגיש. כל אחד אחראי על הרגשות שלו. אם אנחנו משמשים כדמות הזו שמניחים עליה את האחריות, ונשארים ב’אמת’ הזאת, זה מהלך שעובד נגד ההתפתחות של כולם.

אם אתם חושבים שנכון להגיד דבר מסויים למישהו, ולא התכוונתם לפגוע, ואמרתם. ואותו אדם החליט להיפגע; נכון יהיה לומר – ‘אני מצטער אם נפגעת’ אבל לא לקחת את האחריות על הפגיעה עצמה. ושוב- לזכור תמיד, שמה שאמרנו יכול אולי לפגוע, אבל בסופו של דבר להיות כלי שלא יסולא בפז מבחינת ההתפתחות וההבנה עבור האחר.

ברגע שאנחנו מבינים שאנחנו לא אחראים על מישהו, אנחנו יכולים גם לכבד אותו יותר, כי אנחנו מבינים ומקבלים את העובדה שיש לו עצמאות וריבונות מוחלטת. אנחנו רואים אותו, ולא רק את עצמנו ואת מה שאנחנו מרגישים בתך הקשר. או אז –  אפשר להתחיל להתקדם.

גם עם הילדים שלנו, אנחנו אמורים לעשות תהליך דומה כבר מינקות. להפסיק לשלוט-לנסות להגן-לדעת טוב יותר מהם מה נכון להם-לנסות לסקל פגיעה אפשרית-לפעול על מנת לאזן אותם למיטב הבנתנו. ברגע שהילד מסוגל לעשות דברים באופן עצמאי, אנחנו אמורים לסמוך על המערכת שלו. כשאנחנו לא סומכים עליו, הוא לא סומך על עצמו, והרי לנו פתולוגיה.

להיות קביים לאחרים

אנחנו אמורים להיות קשובים לעצמנו. לרצונות שלנו. לאהבות שלנו. ולהסכים לעשות את הדברים מתוך אהבה ומרצון. אנחנו מתחילים להרשות לעצמנו להסכים שיהיה טוב יותר, רק אם אנחנו מזהים שעכשיו רע. כשאנחנו מרגישים את העומס, את אי הנוחות או את המאמץ הגדול והלא מותאם. משהו שהוא לא בהלימה למה שאנחנו יודעים שנכון עבורנו..

ההבנה הזו  שעשייה והתנהלות מאהבה ומרצון חופשי, הם אלה שמקדמים אותנו, שונה בתכלית השינוי מהתפיסות הקודמות שגרסו כי צריך לעבוד קשה כדי שיהיה כסף או כדי שמשהו יצליח. התדרים שאנחנו נמצאים בהם היום, הם תדרים הרבה יותר קלילים. האינדיקציה לכך נמצאת בהרגשה, בגוף, ובהבנה

התדר הקליל והנעים הזה עובד בניגוד גמור לאותם אנשים שמקיפים אותנו ושתמיד צריך לספק להם משהו או לחלץ אותם. אנשים שרוצים מאיתנו עוד. יותר ממה שסביר. שנתמוך, שנטפל, שנדאג, שנפתור בעיות. כשאנחנו משתפים עם כך פעולה אנחנו עושים משהו שהוא לא נכון לצד השני. אנחנו הופכים לקביים קבועים עבור אותו אדם, ובכך אנחנו מגבירים את ‘הנכות’ או המגבלתיות שלו, במקום לאפשר לו ללמוד ללכת לבד, להיות עצמאי ולממש את עצמו במלואו.

להיות נאמנים לעצמנו

כל אחד בא עם הלמידות שלו והשיעורים שלו, וכל אחד יכול להיות אחראי רק על הדרך שלו. כשאנחנו עושים את המקסימום בשביל עצמנו , אנחנו עושים גם את המקסימום בשביל האחר; כי הרי בדיוק כך סיכמנו מראש (תזכורת לגבי התסריט האישי – מכאן)  כדי שנוכל להתפתח ולהתקדם, ואי אפשר שלא נעשה את מה ששלנו מהחשש שלמי שלידנו יקרה משהו בשל כך.

אנשי יכולים ממש לאבד את עצמם כשהם פועלים מתוך ראיית מה שסביב. למשל מישהו שהוא המוסקסואל, שמסתיר את הנטיות שלו כבר מתקופת הילדות, כדי לא לפגוע בהורה, במשפחה או בקהילה. זה הרי דבר מטורף, לא להיות מי שאני, ואיך שהטבע ברא אותי, להתכחש לזה כדי שלמישהו אחר לא יכאב.  אתם מבינים כמה גדול הדבר הזה? שמישהו לא יהיה הוא עצמו במשך תקופה או במשך חיים שלמים, בגלל משהו שמישהו אחר חושב או מרגיש !!!! .

אנחנו חייבים להיות בכנות ולהיות נאמנים לעצמינו, יהיה המחיר אשר יהיה. ולפעמים הוא כבד. אבל כדאי לזכור שלא להיות נאמנים לעצמנו, גובה מחיר כבד יותר.

ילדות טובות הולכות לגיהנום כי הן לא מסתכלות על עצמן. הן חוטאות לעצמן כשהן נמנעות, מנסות להיות נפלאות, לשרת, לספק, להזין ולהכיל. וברגע שהן לא רואות את עצמן ולא שמות לב לצרכים שלהן, הן גם לא מגיעות אפילו קרוב לכדי מימוש הפוטנציאל העצמי שהגיעו לכאן כדי לממש,. הן הורידו הילוך מזמן, ומתנהלות על פי אחרים ועל פי ההתניות האלה של ריצוי, סיפוק וחלילה שלא לפגוע – ותוך כדי כך הן פוגעות בעיקר בעצמן, אבל כאמור – גם בבמי שסביבן, ובעיקר מול מי שהן משתדלות כל כך למנוע ממנו פגיעה. .

אז למי סולחים?

הסליחה היא לא מול מישהו אחר, כי עשיתי משהו למישהו . הסליחה קשורה למה שעשיתי או לא עשיתי לעצמי.

את כל החשבונות האלה, שתארנו כאן, אנחנו עושים רק מול אדם אחד. והוא אנחנו, האדם היחיד שגם ראוי לבקש ממנו סליחה.

הבדיקה שעלינו לבצע בכל נקודת זמן היא האם אנחנו נאמנים לעצמינו, כי אם כן, כל אלה שלידנו יצמחו אף הם. הסליחה נוגעת אלינו. לתקופות, לרגעים ולנקודות שבהן אנחנו פוחדים, חלשים, מושפעים ונמצאים בסיטואציה בה אנחנו לא בוחרים בנו. סליחה על כך שלא איפשרנו לעצמנו, או שלא היה לנו את האומץ להבין בכנות, לעשות, לשנות, להתקדם או להתמודד.

.

הכתבה נכתבה על בסיס שיעור תודעה שהעבירה עדית עזרא כהן. להצטרפות למפגשי התודעה של עידית, או לתיאום שיחות ייעוץ אישיות : 054-5292574

לקבלת ניוזלטר עם כל מה שהכי:

הקפסולה בדרך אלייך עם מה שחדש, ומה שאוטוטו מגיע. אירועים, קורסים אונליין, ריטריטים ופרקים חדשים בפודקסט. לפעמים קצת אויר. הרבה פעמים פשוט זווית אחרת להתבונן ממנה על הדברים, אבל תמיד תמיד, במינון נעים ובלי להעביר את הפרטים שלך לאף אחד אחר.

 

 

הקפסולה מבקשת לעורר את כל מי שבא אתה במגע. להצית את הדמיון, להציף שאלות ולהניע תהליכים. הקפסולה היא כתף להניח עליה את הראש ומקום לנשום ממנו השראה. הקפסולה נוצרה כדי לקדם תהליכים של תודעה והתפתחות, והיא כאן ממש בשבילך.

More Stories
חיות וקלפים אחרים