מצד אחד נראה שאנחנו חוזרים לשגרה, אבל השגרה- גם אם נראית מבחוץ דומה למה שהיכרנו, אינה מרגישה אותו דבר. משהו מהותי השתנה ואת השינוי אפשר להרגיש כמעט בכל דבר. באנרגיה, בכוונות, באופן החשיבה, באיך שהבחוץ מרגיש, במצב הרוח, בקצב של הדברים, בדרך בה אנחנו מפרשים את מה שקורה, ברצון שדברים ישתנו לאלתר, ביכולת ההכלה ובעיקר באנטומיה של המנגנונים שמפעילים אותנו.

מכאן, תמצית השינויים, הנקודות שכדאי לשים אליהן לב, ושתי התודעות שאנחנו נדרשים לבחור בינהן, בכל רגע נתון.

החלטות גדולות

כל כך הרבה קרה עד עכשיו, וגם אם נדמה לרגע שהדברים נמצאים בתהליך של התכנסות וסיום, חשוב להבין שדברים גדולים ומשמעותיים מתרחשים ממש ברגעים אלה, גם ברמה האינדיבידואלית וגם ברמה הרחבה יותר.

אבל אם צריך להצביע על דבר מרכזי אחד שעומד בפתחנו ממש עכשיו, תהיה זו ההבנה שאנחנו מתבקשים להחליט החלטות גדולות.

למעשה, עומדות בפנינו בימים האלה הרבה מאוד בחירות שאנחנו צריכים לעשות, והתשתית העקרית של הבחירות שלנו נוגעת להחלטה מרכזית אחת: האם אנחנו בוחרים לשרוד או להתפתח. אלה שתי תודעות הסותרות אחת את השנייה, ואנחנו נדרשים לבחור צד, ולא רק באופן תיאורטי.

הקורונה ושינוי התדר האנרגטי שמתרחש בתקופה הזו, מאירים את הדפוסים ההשרדותיים שלא מותאמים לעולם החדש. קשרים, קהילות ומערכות המשקפות דפוסים ישנים, יהיו חשופים למעין 'ריסטארט'. מנגנונים בעלי מאפיינים המתאימים לעולם ישן, צפויים להתפרק ולהיבנות מחדש, אחרת. בינהם – קהילות מנותקות ותלותיות (חרדים לדוגמא), מערכות מיושנות (חינוך לדוגמא) , קשרים שבהם משתפים פעולה עם מערך של שליטה וכד' .

שינוי עמוק של דפוסים אוטומטיים

ההחלטה האם לבחור במוד של שרידות או בזה של התפתחות, מתרחשת בכל רמה. ברמת הארגון, העסק, המשפחה, ההוויה. כל אחד בוחר את התודעה שלו, וכדי לעבור את התהליך האבולוציוני האדיר שכולנו חווים, צריך מידה רבה מאוד של גמישות והסכמה לשנות דפוסים מאוד מאוד עמוקים.

אין תחום שהקורונה לא נגעה בו ואין דבר אחד שהיה ויהיה אותו דבר. הרצון המאוד גדול של אנשים לחזור לשגרה בלי להבין מה קרה ומה עומד בפניהם, מתבטא בחזרה מהירה לאוטומט, להרגלים, לדפוסים, לתפיסות המקובעות. הכל כאילו חוזר, אבל שום בעצם, לא באמת שב להיות מה שהיה.

כל כך הרבה אנשים נמצאים במרוצה, בחשש. בלחץ מכסף. דאגות ממלאות את החשיבה, הרגש וההתנהלות. במקום לעצור לרגע ולנסות להבין מה היינו צריכים ללמוד, אנחנו נאחזים בכל מה שנראה לנו שיתן הרגשה של וודאות ושל ביטחון. מעטים הם האנשים שעשו בתקופה הזו עבודת עומק. רובנו לא. ולכן אנחנו צפויים לביטויים נוספים של אתגרים דומים בעשור הקרוב, שככל הנראה יהיה רווי באירועים רבים שבו יקרו דברים שיאפשר לנו להבין שהדפוסים האוטומטיים האלה אינם עובדים יותר.

אחת הדוגמאות שקל לראות בעניין דפוסי ההשרדות-התפתחות הן דוקא הבחירות האחרונות. מנקודת המבט שבה אנחנו בוחנים התנהלות, אפשר לראות בצורה מובהקת כיצד המנהיגים והמנהיגים לעתיד, בחרולשרוד בכל מחיר!

לשרוד במחיר העמדה הפוליטית שלהם, במחיר האמון של הציבור שהופר, הזיגזוג, ההבטחות הריקות מתוכן. הרכבת הממשלה נערכה כשרק דבר אחד מנחה את המנגנון: ההיאחזות בדפוס המחפש כח, שליטה וכיסא. ללא ערכים וללא מהות.

נעים מאוד! אני האוטומט שלך

האוטומט מתחבא בכל מני אופנים. תבדקו את המשפטים שלכם שחוזרים על עצמם עוד ועוד. אלה שאפילו לכם אין יכולת לשמוע אותם יותר. בחנו את הדברים שאתם מבצעים ובכל פעם מבטיחים לעצמכם שזהו, זו היתה הפעם האחרונה בהחלט (ולמחרת  עושים את זה שוב). תנו תשומת לב מיוחד לתחושות שעולות מתוך הגוף, לקול הפנימי שיודע להגיד שהדבר הזה, בדיוק הדבר הזה, חייב להיפסק. ואם הקול הפנימי לא מגיע בעוצמה, כדאי רגע לעצור ולהכיר במה עובד עבורנו ובמה כבר לא. היכן מתקיים דיאלוג או היכן מתקיימת התנהגות, שכבר אינם מתאימים למה שהפכנו להיות.

הרבה מאוד אנשים מבקשים בתמימות להמשיך להפעיל משהו שכבר לא עובד יותר עבורם. בנקודה שבה יש נכונות לראות את המצב, ישנם גם כמה דברים הנדרשים על מנת לשנות אותו. הבדיקה מחייבת עצירה ובחינת עומק, כי אם נודה באמת באמת באמת, אנחנו לרוב עובדים על עצמינו בתחכום בלתי רגיל, ולרוב, מחכים שמשהו חיצוני יעשה עבורנו את השינוי שאליו אנחנו כל כך מייחלים במפנים.

לא, זה כבר לא עובד בשבילי יותר

הדבר הראשון והחשוב ביותר הוא כמובן להכיר בכך שהדברים אינם עובדים יותר, וההסכמה לכך שאין טעם להיאחז ולהפעיל התנגדות. בין אם הגיע הרגע לוותר ולהיפרד ממשהו שנראה לנו גדול וחשוב – עבודה, מערכת יחסים, תפיסת עולם, ובין אם צריך לשנות משהו גדול מול ילד, בן זוג, אח, חבר טוב – עלינו לעשות זאת עכשיו. גם אם המשמעות של הדבר היא לא לפעול שלא מתוך הקודים המקובלים.

אם אנחנו מרגישים שנכון ללכת עכשיו. נכון ללכת. גם אם נראה לנו שיש לאחרים ציפיות מאיתנו, גם אנחנו בעומק 'תפקיד' מסויים בעבודה או בבית – והמשמעות היא שלא יהיה מי שיימלא את מקומנו, גם אם אנחנו חוששים שמה שנכון לנו ייתפס כאקט לא מתחשב- עלינו להיות כנים מספיק בכדי לראות את הדברים ואמיצים מספיק בכדי לשנות עמדה. וכשאנחנו מבצעים את השינוי, חשוב שיגיע מתוך גמישות ומתוך קריאת המפה האישית, וההבנה העמוקה שאין מפה דומה לכולם.  לכל אחד יש דרך משלו, מסלול התפתחות אחר ואתגרים אישיים.

בחינת ההתנהלות

הקורונה העלתה בצורה מאוד ברורה את נושא האיזון, והציפה בן רגע את היכולת להבין מי התנהל עד היום בצורה מאוזנת, ומי לא.  גם ברמת עסקים,  גם ברמת הרגשות, מערכות היחסים. אנשים שהתנהלו לא נכון, מצאו את עצמם מהר מאוד בבעיה גדולה, אם ברמה הכלכלית, ואם ברמה הרגשית או הפיזית. כמשהו מתנהל לא נכון הוא מזמין אותנו להתבונן בו. הנטייה הטבעית המבקשת לחזור למה שהיה, נתקלת בהתנגדות ובקושי והחזרה 'לאחור', אל השגרה, לא מתאפשרת מאחר ויש עוד מה לעשות. להבין, להטמיע, לשנות, לדייק.

זה רק תעתוע, התחושה שהדברים שבים למסלולם, לסוג של שיגרה. ההרגשה היא שאנשים מתאוששים מהר, אבל האמת היא שלא ממש. זהו לא זמן לסיכומים. הדברים מתחילים לשקוע רק עכשיו. הימים שאנחנו חווים עכשיו הם זמן עיבוד. עיבוד שלא קל לעיכול. מה שבטוח הוא שכל אחד ואחת מאיתנו השתנה DNA  שלנו. גם אם אנחנו לא רואים את זה, השתננו. שינוי ממש גדול, ממש ברמת ה-.

הנקודה שבה משתנים הדברים באמת

כדי שנשנה. שנפסיק את המנגנון האוטומטי, הרבה מאוד פעמים צריך להתקיים מיצוי של החוויה. כדי שנפסיק לשתף פעולה עם מערכת יחסים לא נכונה, צריך להגיע הרגע שבו נרגש שפשוט אי אפשר יותר להשלים אפילו לרגע אחד עם מה שקיים. שעוד יום כזה, בתוך המערכת הזאת הוא פשוט לא אפשרי. שעוד שיחה שמתנהלת באופן הזה, היא משהו שאי אפשר לשאת. שהאופן בו מישהו מסויים מתנהג אלינו, לא יכול להימשך אפילו לא דקה אחת יותר.

זו לא רק הבנה של שכל, זו הווייה שלמה. הגעה לנקודת קיצון שבה ברור, שלא ממש משנה מה תהיה התוצאה או ההשלכות – את אותו דבר מסויים, לא ניתן להמשיך ולקיים.

מה שקרה עם הקורונה היא שיש יותר מיצויים של חוויות, המתקיימים במהירות רבה יותר התחושה לגבי דברים מסויימים בעולם שלנו, היא שאנחנו לא מסוגלים יותר לשאת את ההרגשה או את המציאות, לפעמים עד כדי התחושה, שאנחנו יוצאים מדעתנו. השינוי יתחיל להתרחש כשיש הבנה עמוקה שהמערכת הפנימית לא יכולה להיות בדבר הזה יותר.

זה נכון לגבי הכל. מערכות עבודה, מערכות יחסים, מיקום כלכלי. זו הרגשה כל כך עמוקה שכל ההוויה קשורה בה.

אין על מי לסמוך (מבחוץ)

מה שקורה לדוגמא בממשלה, כל התנהלות הרכבתה וכל ההחלטות המתקבלות בה הוא כמו פרדוקס המתקיים ממש לכבודנו, כדי שנוכל לראות הכל בבהירות. רצינו 'מושיע', אבל 'המושיעים' הראו לנו שאין על מי לסמוך. אין אידאולוגיה, אין  ערך, אין דרך.

כשאי אפשר לסמוך על הבחוץ, ולתת טראסט חיצוני, מתקיים תהליך שבו מבינים כי האמון והביטחון חייבים להיכנס פנימה, מה ששולח אותנו לבדוק איפה ואיך אנחנו יכולים לייצר את מערך האמונה והיבטחון ביננו לבין עצמנו. כי מבחוץ, לא תבוא הישועה

הכל צף. הכל פה. אין סאבטקסט. צפוי לנו עשור מאוד מאוד סוער. אנשים מאבדים את המרכז שלהם, והחזרה אליו היא הדבר המשמעותי שצריך להתקיים.  אין  יותר דברים חיצוניים שיתנו לנו מענה. אין יותר 'נחכה, וזה ישתנה', אין ' מישהו אחר כבר יטפל בזה בשבילי', ואין – 'משהו כבר יקרה ואז אצא לדרך'.

ההבנה שהכל תלוי בנו, והדברים יקרו רק כתוצאה מהבנות, החלטות ומעשים שנעשה, מפגישה אותנו עם כל כך הרבה נושאים פנימיים וחיצוניים. כי מצד אחד מתחזק הכח הפנימי, ומצד שני, הולכת ומעמיקה הבנה אחרת, והיא שאין גיבוי חיצוני. והאין הזה מתקיים כדי שאנחנו נהייה חייבים להיכנס עוד ועוד פנימה.

לא תהיה דרך לברוח מזה. ולא רק לרגע או בסטינג מסויים. לאט לאט (ועדיף מהר), נבין שמדובר לא באירוע, אלא בדרך חיים שמחייבת אותנו כאנושות לעלות שלב.  מדובר בדרך חיים חדשה.

להיכנס פנימה

הכניסה פנימה מדברת קודם כל על ההסכמה שלנו להכיר את עצמינו ולהיות בנוחות מקסימלית עם מי ומה שאנחנו, כולל דימוי גוף.

השונות והאינדיבידואליות הן אלה שמרכיבות את האנושות והופכות את המרקם למה שהוא. ככל שהאדם יותר ער למה הוא כן, ומה הוא לא – ועם ההסכמה שלו להיות את הדבר, כך הוא מממש את הדרך שלו וכך הוא תורם לאנושות כולה.

מה שמתרחש מול כולם, קורה בצורה מדוייקת, כלפי כל אחד ואחת מאיתנו. מדובר בשיעור אישי,  בהבנות פרסונליות.  אנחנו לא קורבן של עצמנו.

ככל שאדם מבין, ועובר את הדרך הזאת בצורה אופטימלית, כך הוא תורם גם לסביבה שלו. כך נוצרת ומתנהלת האנשות. בשביל שהאנושות תתפתח, צריכה להיות אותה התכנסות פנימה של כל אחד ואחת מאיתנו.

אי אפשר שכולם יהיו פלקטים ויראו אותו דבר בכל מקום, ולא יכול להמשיך אותו מרדף אחרי מותגים וחומר.  אנשים לא קשובים לצרכים הפנימיים שלהם, אפילו לאלה הבסיסיים ביותר. רמת הקשב לא קיימת אפילו כשמדובר במערכות קיומיות בסיסיות. מערכת העיכול לדוגמא. מה נכון לי לאכול ומה לא. מתי רעב ומתי שבע. מתי זקוק למנוחה ומתי יש להגביר. אז כולנו יחד, עם אפס קשב עצמי ואינסוף התבוננות החוצה וחיקוי, מגיעים לכדור שצועק הצילו.  עוסקים כל היום במה רכשנו,  איך אנחנו נראים, לאן טסנו ולאן נטוס.

שימו לב לחלומות שלכם

מכיוון שהדברים מגיעים בתקופה הזו בעוצמה, ומכיוון שהמנגנונים הרגשיים והנפשיים משמשים לעיתים כחומת מגן, רובד החלום חשוב מאי  פעם, כי המציאות והתהליכים מתקיימים גם ברובד הזה בצורה מאוד חזקה.

ישנה תשומת לב מיוחדת בתקופה הזו ל'חלומות ניקוי' מאוד חזקים, בהם אנחנו חולמים על מצבים ודינמיקות שבהם מתקיימים דפוסים שלנו, כשמה שמתרחש בחלום מגיע על מנת לסייע לנו לשחרר אותם.

אנחנו נוכחים בחלומות שלנו עצמנו בסיטואציות 'רגילות' לכאורה, המשקפות אות אותם דפוסים והתנהגויות. מכיוון שהמערך הרגשי שלנו מורכב וקשה,  ועל אף שלא מדובר במה שקרה במציאות שלנו כאן ועכשיו – התרומה של התהליך בחלום, להנעה של תהליכים שמתקיימים במציאות או לסיום שלהם –  רבה מאוד, ולעיתים מתרחשת ממש כהרף עין.

מומלץ לרשום ולעקוב אחר החלומות במיוחד בימים האלה. זהו אוצר גדול של הבנה והתפתחות.

הבשורות הטובות באמת – רוח גבית לריפוי והבראה

הקורונה מזמינה לא להכחיש דבר. היא קראה ועדיין קוראת לכל אחד ואחת מאיתנו, בין אם ברמה הפרט, בין אם ברמת הארגון, הקהילה והאנושות בכלל, להתחיל לטפל בדברים, כל אחד בעולמו.

המידע שמגיע בימים האלה, מדבר על כך שהיכולת שלנו להבריא את עצמנו מדברים שקודם לא דמיינו שאפשר, גדלה בצורה עצומה.

היכולת לפתור דברים בתוכנו התעצמה באופן שקשה לתאר. המהירות שב מתרחשים דברים, כמעט לא תאמן.

הבחירה בהתפתחות עובדת לטובתנו. האומץ 'מתוגמל'. דלתות נפתחות, אירועים חיצוניים נרתמים לתוך השינוי. סימנים מגיעים כדי לסייע.

דברים קורים למי שמוכן להיות כנה, למי שקשוב לעצמו, ולמי שמוכן ללחוץ מחדש על כפתורי הניווט, ולנטרל את הטייס האוטומטי.  מי שיידע להפעיל את המנגנון של עצמו, יכול להפעיל מנגנון הבראה על דברים שהם פשוט בגדר ניסים ונפלאות.

עידית עזרא כהן, מלווה תהליכים של התפתחות באמצעות התודעה, ומאירת דרכים. ניתן לתאם איתה  פגישת יעוץ אישית טלפונית, באמצעות 054-5292574: 

שיעורי תודעה נוספים של עידית שעשויים לעניין אותך:

זמן לעצור

הגיע זמן להתקדם, בכנות

אודות רצון חופשי וחירות

דיוק אנרגטי – שיעור שדיבר על שנת 2019, אבל רלוונטי היום יותר מתמיד.

אודות רצון חופשי וחירות

all-good-girls-go-to-hell

קבלת ניוזלטר עם כל מה שהכי:

https://hacapsula.com/hacapsulaisageniusidea

The post ומה עכשיו? פרוייקט מיוחד: #1 אנחנו לא בזמן סיכומים appeared first on HACAPSULA.

היא מרחיבה על האופן בו העצירה וההשתקה מקלפת מאיתנו (וגם מכדור הארץ) את כל מה שצריך, ומסבירה מדוע כדאי לוודא שאנחנו לא ממשיכים לעבוד באוטומט שלנו גם מתוך הבידוד.

בתמצית שיעור התודעה המוגש כאן, מבט על הסוקר את מה שקורה ומתבקש מכולנו. בהמשך, כתבות נוספות המרחיבות חלק מהנושאים

דבר גדול מתרחש

מה שקורה בימים האלה לכולנו, הוא אירוע ענק ועצום שאנחנו לא מכירים. סוג של פרומו שלתוכו כולנו, כאנושות, מתארגנים. מוצאים את עצמינו מתעוררים לבוקר חדש שאנחנו לא ממש קולטים את המשמעות שלו ולא מבינים אותו באמת.

המדענים אינם יכולים לספק תשובות והכלכלנים אינם מסוגלים לשלוט במתרחש או לקבוע מה יהיו ההשפעות ארוכות הטווח של הימים האלה.
אין שום פינה בעולם שהקורונה נחסכת ממנה, אין מעמד או קהילה המוגנות מפניה. מציאות חדשה מתרחשת לנגד עיננו, וכמעט לכולנו כבר ברור שאנחנו עדים לתהליכים ולהשפעות שאין לנו עדיין יכולת להבין.

כל תחזית או הערכה המתקיימת, מבוססת על מודלים ישנים שאין להם תוקף. דבר גדול וחדש מתרחש וכולנו יחד איתו, מתקדמים לעבר הלא נודע.

ידענו שזה יגיע

במובנים רבים מה שקורה עכשיו היה צפוי. כבר תקופה ארוכה מאוד ברור היה שדברים קיצוניים עומדים להתרחש. ידענו שאיבדנו כיוון, ידענו שאנחנו טובעים בצריכה אובססיבית, ידענו שאנחנו פוגעים בנו ובסביבה שלנו. ידענו גם שאם לא תתקיים טלטלה פנימית, תגיע אחת חיצונית –  לא בכדי להעניש אותנו, אלא כדי לסייע לנו לייצר איזון.

אבל את האסונות הרגילים, האנושות כבר מכירה, ואפילו שריפה של יבשת שלימה לא הצליחה לייצר תנועה של שינוי. על מנת שיגיע משהו מערער ומטלטל באמת, חייב היה להתרחש דבר חדש באמת ולא מוכר. והנה, אנחנו עומדים בפני אותו דבר שלא חווינו מעולם, מנסים להתארגן על החדש, אבל עם אותם כלים ישנים.

מתייחסים לחדש אבל בכלים ישנים

לקח זמן להבין שמדובר בדבר גדול ואחר. בכל מקום בעולם, מגיבים אחרת לנושא, אבל ממקום משותף אחד – והוא השוואה לקיים. בחינת המציאות ביחס למה שיודעים כבר ומכירים.
משום כך היו מי שהשוו את הקורונה לשפעת ומשום כך גם רבים נתלים בתקווה שתחלוף בקיץ – וזאת בשעה שכבר עכשיו רואים שבמדינות חמות עדיין מתקיימות הדבקות והתפשטות.
והאמת היא שמה שאנחנו חווים פה הוא לא אירוע, ולא שינוי. אנחנו עדים לטרנספורמציה בעת התרחשותה, אולי אפילו אבולוציה.

החדש – כמו חדש הוא כזה שאין לנו כלים להשוות אליו דבר או להבין. אנחנו מנסים להגיד שדומה ל, או משהו בסגנון, או כמו – אבל לא באמת יודעים. והחדש מתרחש כדי להבטיח שלא נוכל לחזור אחורנית לאותו דבר.

אולי נכון להגדיר את נקודת המצב שבה אנחנו נמצאים כרגע כנקודה הנמצאת במרכז המפץ.  מפץ שאפשר יהיה להבין אותו, את המשמעות שלו ואיך להגיב אליו, רק חרי שענני האבק יתחילו להעלם. עד אז אפילו לא ניתן לבצע השערות.

הכחשה, הדחקה, חרדה, סתגלנות

כדי שהדברים יתחילו להיות ברורים, עלינו להודות בכך שאנחנו נמצאים במצב של אי ודאות. כולנו נמצאים בתנועה, חווים משהו שהאנושות לא ידעה קודם, וכולנו לומדים יחד להתקיים ולפעול במצב של חוסר ודאות.
כל אחד מגיב למצב הזה לפי סגנונו הוא. גם מדינות, דרך אגב, מגיבות באופן שונה, ובהתאם ל-DNA ההתנהגותי והרגשי שלהן.

יש מי שמכחישים ומדחיקים ('זו קונספירציה', 'לא מתים מזה', 'זו בסך הכל שפעת', 'עזבו תוך ארבע שבועות זה מאחורינו'). יש מי שמצויים במצב של חרדה ופניקה, יש מי שנמצא בסוג של הצפה, overwhelming מצב שחלק מהביטוי שלו הוא חוסר עשייה וקיפאון, ויש מי שהם סתגלנים, מתארגנים על עצמם ועל הדבר.

לא נפקדת גם הקבוצה המבצעת רומנטיזציה לכל מה המתרחש. מי שמדבר רק על הטוב שמגיע עם הקורונה, על הלב הפתוח והתמסרות אין קץ לדבר.  אין לטעות בכך, זו התנהגות לא מותאמת שאינה רואה ומכירה במשמעות העמוקה של הדברים.

הקורונה מגיעה עבור כ-ו-ל-ם

גם מי שליבו פתוח, גם מי שעובר תהליכים של התפתחות, גם מי שמדייק וגם מי שמחשיב את עצמו במעגל 'המתעוררים', לא יוכל לדלג על המציאות החדשה. כדאי לזכור תמיד, שכל מה שמגיע לפתחנו, טוב ורע, מגיע לטובת התנסות מקדמת שלנו. גם אם הדבר לא מתרחש עלינו ישירות, בתוך הנתיבים שלנו ישנם אנשים אחרים ומצבים דרכם אנחנו חווים או נחווה אירוע בסדר גדול כזה, ברמה הבריאותית, הרגשית, הנפשית או הכלכלית.

אין מתכון ואין נוסחה 'רוחנית' או פרקטית, שאפשר לבצע כדי להימנע מלהיות או לחוש את התוצאות של הימים האלה. מי שחולה אינו בהכרח אדם שסטה ממסלולו, ומי שבריא אינו בהכרח אדם שדרכו מדויקת.

כשהנורה של המנוע נדלקת, לא ממשיכים לנסוע

המערכות העולמיות מנסות להדביק את הקצב, אבל אף אחד לא מצליח באמת. גם ברמה האישית וגם ברמה המדינית, הדבר הנכון ביותר כרגע הוא לעצור (אין הכוונה לעצירה בטיפול או בסיוע הנדרשים, אלא בנסיונות להשפיע, לאזן או לשלוט בגורמים שאין אפשרות לנהל אותם).

אפשר להשוות את המציאות לרכב, שתוך כדי נסיעה נדלקת לו הנורה האדומה של תקלה במנוע. אם ממשיכים בנסיעה, 'גומרים' את המנוע. כל אחד מאיתנו יודע, שמוטב לנו לעצור מייד כשהיא נדלקת, ולהמתין.

להסכים

כולנו, כאנושות, נמצאים במצב של התארגנות. התארגנות ברמת הגוף הפיזי, ברמת המרחב, ברמה הרגשית וגם ברמה הרוחנית. התגובה האופטימלית לימים האלה היא גמישות והסכמה. איזה סוג של הסכמה? להסכים להיות בתוך המציאות וההתרחשויות ולהיות מסוגלים לעשות זאת, מבלי להבין מה מתרחש ומה המשמעות של הדברים, הן בטווח הקצר ובטווח הארוך.

יסייע לנו במציאות שנוצרה, לנסות ככל האפשר שלא להעתיק לתוכה את האוטומט הרגיל שדרכו אנחנו פועלים. אוטומט שבא לידי ביטוי באינסוף צורות. לפעמים יתבטא האוטומט הזה במנגנון בריחה, לפעמים בעיסוק יתר, לעיתים בדאגה בלתי פוסקת לאחרים או התמקמות בתוך 'תפקיד' שאנחנו רגילים להתנהל דרכו בכל המישורים.
הימים האלה מבקשים מאיתנו להתכנס ולשתוק.

להתנקות

כבר תקופה ארוכה שאנחנו נמצאים בזמנים המנקים מאיתנו את כל מה שלא נכון ונחוץ. אנחנו מתקלפים מאנשים שהיו איתנו בקשר שנים ופתאום נעלמים מחיינו, ממקומות עבודה שלא נכונים לנו, מבני זוג לא מתאימים, מנכסים מיותרים וממשקולות המקבעות אותנו. ההווה מביא אותנו ממש לכדי זיכוך של הדבר.

כולנו נמצאים בדלת אמותינו כרגע, דואגים רק למה שחשוב. אנחנו ממשיכים להתקלף בימים האלה מההרגלים הקבועים שלנו. מבתי הקפה, הסיגריות שקפצנו לרגע לקנות מהקיוסק בפינה, מהאימונים בחדר הכושר, מהסרט השבועי בקולנוע, מהמניקוריסטית, מהספר, מהמסעדות אל תוך הלילה, מהחוגים ומכל מה שהיה חלק כמעט בלתי נראה (ומובן מאליו) מחיי השפע שלנו.

יחד עם ההרגלים, אנחנו נפרדים מהשגרה, מהמסכות שאנחנו מעמידים מול אנשים אחרים ומהתפקידים שלקחנו על עצמנו שלא לצורך.
המצב מביא אותנו לסוג של פרידות קטנות כפויות. מחברים, מסבא וסבתא שצריכים להישמר בביתם, מילד חייל שארז תיק ל-5 שבועות, מעמיתים לעבודה ומשגרת הצהלות של הקטנטנים שבאים לבקר אחר הצהריים.

כל מה שקורה, מביא אותנו לנקודה שבה אנחנו נדרשים להתייחס לאירוע מנקודת מבט חדשה.
כולנו שבים אל המבנים הפיזיים והאנרגטיים שלנו. אנחנו חוזרים לבסיס, מתבקשים לשמור על ניקיון והיגיינה, ובאותה נשימה, מחזירים שמיים נקיים לכדור הארץ ומים צלולים לנחלים ולנהרות.

במקום החוצה – פנימה

לכל הדבר הזה קדמה התנהלות מסוימת שבה הכל היה בחוץ. חופשות, אוכל, אימוני ריצה, טיולי אופניים. כל מה שעשינו צולם, תועד, הופץ ודורג. התנועה המתבקשת בימים האלה היא התנועה הפוכה. היא התנועה, פנימה.

המערכת המתחוללת, דוחקת בנו להיות בשקט בלי הצורך להוציא החוצה כל דבר וכל חוויה. לוותר על התיעוד הבלתי נגמר של סגנון חיים שקרי או לא שקרי (לרוב, לא תואם מציאות) – חיים שעברו להתנהל במימד המתקיים כמעט אך ורק בתווך של נראות חיצונית, שהלכה והגבירה כל הזמן את המרחק שלנו מעצמנו. מרחק שאיפשר לנו להחריב את הכדור, את הבית היחידי שיש לנו, ולשתף פעולה עם תרבות צריכה מופרעת, שהפכה אותנו לעבדים שאינם קשובים לשום סוג של קול פנימי או הדרכה.

כל כך הרבה אנשים ביקשו בתקופה האחרונה לעצור את המירוץ. ביקשו זמן. זמן לחשוב, זמן להיות עם אנשים שהם אוהבים. זמן להחליט אם ואיך לפעול אחרת

עצירת הכל וההתכנסות, מאפשרת לנו להבחין בבהירות במה שאנחנו מקבלים, ומה שאנחנו נותנים, בכל רמה אפשרית, ובטח ברמת הסביבה הקרובה ביותר שלנו. החל מהאדמה וקשרי הגומלין עם הטבע,  ועד מערכת היחסים שלנו עם עצמנו.

אולי לראשונה בחיינו, אנחנו  נאלצים להישאר עם מי שאנחנו באמת, עם ההבנה של הערך שיש לנו, ללא תג ההכנסות, המעמד  והרכוש שלנו.

המניעים הגלויים והנסתרים של התיקון, מקיימים עכשיו את ההשתקה. הם גורמים להתכנס, לבדוק מה באמת קיים, מה באמת אנחנו צריכים. מה נחוץ ומה מיותר בכל הרמות.
ההתכנסות שנכפתה עלינו, מאפשרת לנו להבין באמת מי חשוב, מי קרוב אלינו, עם מי אנחנו כן ועם מי לא. היא מייצרת תנועה מנוגדת של התכנסות מצד אד, והתרחבות המגיעה באמצעות שיתופי פעולה, מצד שני. וכן. ללכת לסופר ולהשאיר מצרכים מבוקשים או אלכוג'ל לאנשים אחרים – הם גם שיתוף פעולה.
האם נוכל בימים האלה לא לראות רק את עצמנו לבד? לסייע, לפתוח את היד, להבין, להתחשב? לתת מבלי לצפות לתמורה?

עוברים מאוטומט לידני

העצירה והשתקה חודלים את האוטומט. ההקפאה גדולה וכוללת עד כדי כך, שאי אפשר להתנגד אליה. כאילו מישהו ניגש ללוח הבקרה, וכיבה כל כפתור של התנהגות או קבלת החלטות המבוססים על מנגנון  התנהלות אוטומטי, אישי או מדיני.

כמי שמוצאים שקט במנגנונים אוטומטיים, מומלץ שלא להמיר מנגנון אחד באחר, בעיקר מכיוון שרק כשעוצרים נגלית דרך חדשה.

ה-being תופס עכשיו את קדמת הבמה כי העשייה פסקה. אם בכח ואם בכוונה מודעת – כל אחד יחליט איך, אבל ה- doing פסק, ועם ההוויה הנוכחת הנמצאת בכל מה שכאן ועכשיו, מגיעה הבנה נוספת. ההבנה שגם אם הדבר עצום, אנחנו לא קורבן של הסיטואציה הזו, אלא משתפי פעולה, ותוך כדי תנועה,  נבין טוב יותר איך להתמודד, איך להתבטא מול זה, ומה נכון בשבילנו הלאה. להיות אותו דבר – פשוט לא נוכל.

ללא התנגדות

אנחנו מתבקשים לשתף פעולה באופן הכי גבוה של המושג. להיות נכונים לקבל את המציאות החדשה. כי גם אם נתנגד, וגם אם לא, התוצאה תהייה זהה. השינויים הם גדולים מדי בכדי שהמערכת והאישיות יוכלו להכיל אותה. לכן גם מתקיימים התקפי חרדה רבים בתקופה הזו.

התקפי חרדה וקושי, יש שיטות טיפול רבות, אך אין שיטה או דרך אחת שמתאימה לכולם. צריך לזכור, שלא סתם הוירוס פוגע בנשימה. נשימה היא ביטוי של החיים האלה, ואנחנו – הדבר המרכזי שהפסקנו לעשות בעידן הזה, הוא לנשום. סתמנו את הביטוי של הנשימה, של החיים עצמם, באינסוף צורות. וכן, גם הכדור שב לנשום בזכות הוירוס, אחרי ששום תנועה, ממשל או פעיל חברתי, לא יכלו להועיל.

תרגילי נשימה הם דרך לווסת, לאזן ולהחזיר אנשים למרכז של עצמם. מומלץ לקיים אותם בשגרה.

אופטימיות

לא מדובר בסוף העולם. מה שקורה כאן הוא התקיימות של תהליך אנושי המקבל עזרה מאוד גדולה מהיקום לטובת איזון. אנחנו בהערכת מצב, והדבר החדש שיתהווה, יהיה בהכרח משהו שיהיה נכון בהרבה לאנושות.

אולי עדיין נרצה ונתגעגע לכל הדברים שהיו קודם. לטיסות האינסופיות לחו"ל, למסעדות, לקניות הבלתי פוסקות ולכל יתר הביטויים המוחצנים של התקופה, אבל הדברים החדשים שיווצרו יהיו הרבה יותר נכונים לנו ולמידתנו.

כולנו היינו עבדים של הצריכה האינסופית, של התיעוד הלא נגמר, של ההשוואות, היחסיות והסיפוקים שאף פעם לא באמת התממשו.
אנחנו צריכים להרגיש בנעלי הבית בתוך הנפש שלנו. בנינוחות.
זמן להירגע. אף אחד לא צריך להיות בימים האלה, משהו שהוא לא.
זה אינו זמן להערכות מצב, למחשבה על איך נסתדר בעתיד או על מה שעשוי לקרות. זה זמן לצאת מהתסריט האפוקליפטי ולהתבונן על כל מה שמעבר לדברים.

.

עידית עזרא כהן, מלווה תהליכים של התפתחות באמצעות התודעה, ומאירת דרכים. ניתן לתאם איתה  פגישת יעוץ אישית טלפונית, באמצעות 054-5292574: 

לקבלת ניוזלטר עם כל מה שהכי:

הקפסולה בדרך אליך עם מה שחדש, ומה שאוטוטו מגיע. אירועים, קורסים אונליין, ריטריטים ופרקים חדשים בפודקסט. לפעמים קצת אויר. הרבה פעמים פשוט זווית אחרת להתבונן ממנה על הדברים, אבל תמיד תמיד, במינון נעים ובלי להעביר את הפרטים שלך לאף אחד אחר.

The post זמן לעצור. אבל באמת לעצור appeared first on HACAPSULA.