רוב הזמן, ולא רק בבדק הבית שאנחנו עורכים לפני שנכנסת שנה חדשה, נראה שיש איזו מערכת יחסים שדורשת ממש ברגעים אלה ארגון וסידור מחדש. לפני שאנחנו רצים לטפל בקשר הזוגי, ההורי, החברי או בכל מערכת יחסים אחרת, אפילו זו הקשורה לבוסים שלנו או לשכנים, מוטב שנקדיש את המשאבים לזו שבאמת צריך לבחון ולדייק; מערכת היחסים שלנו עם עצמנו.
להתבונן בעצמנו בכנות
כל פוטנציאל רוחני, כל אפשרות להתפתח ולהתקדם, והיכולת להרגיש ראויים – כל אלה תלויים במידת הכנות שבה אנחנו רואים את את עצמנו.
הכנות היא היכולת להיישיר מבט ולראות את עצמינו במלואנו. היא הנכונות והמוכנות להביט בלי פחד על המקורות של העומס הרגשי. להיות מסוגלים לראות את הכאבים שלנו, הקושי, המניפולציות, ההסתרות, ההכחשות, האמונות, התירוצים והאידאליזציה שאנחנו מקיימים בתוכנו. אלה, יוצרים את התשתית לאופן החשיבה, לקבלת ההחלטות ולהתנהגות שלנו, ומכיוון שכך, האפשרות היחידה לשינוי, טמונה ביכולת לראות אותם בכנות מוחלטת.
הסריקה הראשונה שאנחנו נדרשים לבצע במסגרת מערך הכנות, מתמקדת בפערים, ובשאלת השאלות המהותיות ביותר. היכן אנחנו לא שמים גבולות? מהם הדברים שאנחנו כבר יודעים שנכונים לנו אבל עדיין לא מבצעים; על מה עוד א לקחנו אחריות מלאה; והאם אנחנו מקשיבים למי שאנחנו באמת. מקשיבים, מרגישים ומתנהגים.
כבלים וזיופים
כנות תימצא בכל מקום בו נחפש אותה. היא תצוף כשנקדיש מחשבה לשאלה למה אנחנו מצביעים בבחירות למפלגה שבה בחרנו, מדוע אנחנו מתנדבים לכל פרוייקט חדש בעבודה גם כשכבר אין לנו זמן לנשום, איך ייתכן שאנחנו מוכנים להישאר בתוך קשר זוגי לא מספק, מה הסיבה לכך ששוב ויתרנו (אחרי שנשבענו שדי), וכיצד קורה שהילד שלנו מדבר אלינו כבר שנים בטריקת דלתות והזעפת פנים.
הכנות היא זו המאפשרת לראות מה יוצר את כבלים שמהם אנחנו מתקשים להשתחרר (שליטה? ביטחון כללי? 'מה יגידו'? מעמד? רגשי אשמה?) ומה יכול לשחרר אותם. היא שולחת אותנו לבחון ללא הנחות האם אנחנו עוסקים במקצוע המתאים לנו, האם אנחנו מוקפים באנשים הנכונים לנו ובאילו מקומות אנחנו מזייפים זיוף כזה שממש מסיט אותנו מהנתיב שבו אנחנו אמורים להיות.
לעשות שלום עם כל החלקים שלנו
כנות היא היכולת לראות את כל מה שמתקיים בתוכנו. לצד החלקים שאותם קל לנו לכנות 'החלקים הפחות טובים שלנו', אנחנו חייבים להיות מסוגלים לראות את הטוב. זה אולי נראה פשוט, אבל כל כך הרבה אנשים מתקשים להכיר בכשרונות שלהם. ביכולות, בסגולות ובמה שהופך אותם למיוחדים. הכנות היא מעין הסכמה 'לעשות שלום' עם מה שנמצא בתוכנו, תוך כדי שאנחנו לוקחים אחריות מלאה על מי שאנחנו ועל כל מה שקורה לנו, ושואלים את עצמנו האם אנחנו מוכנים להמשיך בצמצום או מבקשים לעצמנו את הכל.
ברגע שמסכימים לראות בבהירות את הקשיים, הכאבים ואת מלכודות ההסתרות, אפשר לראות ביתר קלות גם את החלומות והפוטנציאל, ולהיות נגישים לרעיונות ולהשראות.
להאמין שאנחנו ראויים
כאמור, השלב הראשון בהתפתחות דורש את הכנות. אבל כדי לנוע קדימה דרוש משהו נוסף. עלינו להגדיל את האמון שלנו במי שאנחנו ובמה שמגיע לנו. האמון שלי – ביני לבין עצמי – היא מעין כלי תחבורה שיכול להניע אותנו ממה שאנחנו עכשיו אל הדבר הבא, אך הוא מותנה בכך שנרגיש ראויים.
להיות ראוי לטוב, פירושו שאין אפשרות להתפשר על הדברים המרכזיים. לא ניתן יותר לשתוק, להבליג, להסתתר, להקטין ולהמעיט. בלתי אפשרי יותר לבחור בקושי, צמצום, רחמים עצמיים, ואי אפשר להמשיך להאשים אחרים בכל מה שקורה לנו. 'להיות ראוי' משמעותו שפשוט בלתי אפשרי יותר להתכחש לקול שמבקש מאיתנו לעשות את מה שנכון עבורנו. האחריות של כל אחד מאיתנו היא להקשיב לעצמו ולהגדיר את מי שהוא, ולראות את עצמך ראוי לטוב ביותר.
היום, יותר מתמיד, אנחנו זקוקים לאמון גבוה. לא רק אמון בעצמנו, בכך שאנחנו יכולים ובכך שמגיע לנו (ראויות), אלא האמון המוחלט בכך שהדברים עובדים לטובתנו, ובהבנה שגם אם הדברים נראים לעיתים לא הגיוניים, או עדיין לא נראים בכלל (אפילו לא באופק ), הם מתקיימים ויחשפו ברגע ובמקום הנכון עבורנו..
לא עכשיו. אין זמן לזה (וגם לא כסף)
תמיד יהיו קולות חיצוניים שיפריעו ('חייבים לוותר', 'פה ממש חובה שתתפשרי', 'יש דברים חשובים יותר מזה עכשי'ו. 'למי יש כסף לזה?, 'מה בדיוק אתה עושה – זה לא הזמן'). לראות את עצמנו כמי שראויים לטוב ביותר הוא עניין של החלטה. החלטה הקשורה אך ורק למערכת היחסים שלנו עם עצמנו. מה שמחבל בתחושת ה'אני ראוי' הם בעיקר זכרונות וחוויות עבר שביחד ולחוד יצרו ויוצרים אצלינו את הספק.
הספק ניזון מכאבי העבר (או יותר נכון הפרשנות לכאבים הללו). קולות חיצוניים שנשמעו פעם ונשמעים היום, מתחברים לאותם זכרונות, והיום – כשאנחנו עושים דברים שונים בניגוד לאותו עבר, הולכים הקולות האלה ומתגברים ואיתם גם הספק. הרגל מגונה המחבב במיוחד את אותם קולות הקוראים לנו להיות בטוחים, לא לקחת סיכונים, לשמור על הרגלים ישנים ולא להעז. ובדיוק ברגע הזה, כשאנחנו מוקפים בכל הקולות והספקות, אין ברירה אלא להבין שיש בפנינו בחירה. או להמשיך לסבול, או להתקדם. מכאן עלינו לשחרר התנגדויות ולהסכים להביא לידי ביטוי את מי שאנחנו ולזכור שכל עוד אנחנו נמנעים מלהיות או לעשות את מה שאנחנו, אנחנו בעצם מבצעים פעולה של דיכוי עצמי.
אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים
מי שיצא כבר למסע שלו, מוטב שישנן ויזכור שאין דרך חזרה! האמונה מדברת על ידיעה פנימית הנוגעת לכך שהשביל ההולך ונפרש בפנינו הוא הדרך הנכונה עבורנו עבור כולנו, כל 'הליכה אחורנית', שהיא אי הקשבה או התעלמות מהמסרים הפנימיים, תביא איתה ביטוי בירידה ברמת האנרגיה, בתחושות לא נעימות ופעמים רבות גם בגוף. פריחה, דלקת, מחלה או שבר.
על מנת לצעוד את הדרך שלנו בנחישות, יש לשמור על קשב רב לקול הפנימי. את אותה ידיעה פנימית, אפשר להרגיש טוב יותר בסביבה מופחתת מחשבות, המאפשר לדברים לצוף ולהתגלות. לכן חשוב כל כך להקדיש זמן, גם אם 10-15 ד' ביום לפעילות שבה אתם מרגישים נינוחים ומחוברים. מדיטציה, רחצת יער, שחייה, הליכה בטבע, או כל פעילות אחרת המייצרת את אותה תחושה. (ורק לזכור, שברגע שמגיעה מחשבה שמתחילה עם המילה 'אבל', מומלץ לבדוק היטב אם ממש באותו רגע, אינכם 'דורסים' בלי כוונה את קולה העדין והחכם של האינטואיצה).
הקפסולה מאחלת לכם שנה אמיצה של קשב פנימי, כנות והגשמת כל החלומות!
.
.נכתב על בסיס שיעור תודעה שהעבירה עדית עזרא כהן. להצטרפות למפגשי התודעה של עידית ולתיאום שיחות ייעוץ אישיות: 054-5292574
לקבלת ניוזלטר עם כל מה שהכי:
הקפסולה בדרך אלייך עם מה שחדש, ומה שאוטוטו מגיע. אירועים, קורסים אונליין, ריטריטים ופרקים חדשים בפודקסט. לפעמים קצת אויר. הרבה פעמים פשוט זווית אחרת להתבונן ממנה על הדברים, אבל תמיד תמיד, במינון נעים ובלי להעביר את הפרטים שלך לאף אחד אחר.
