ארין לוכנר מכירה את המרדף. עוד בטרם מלאו לה 30 בנתה בסיס מעריצים של מיליון עוקבים ברחבי העולם וזכתה בתואר "הנערה הכי נחמדה ברשת", כשהיא זוכה לשבחים על קולה האותנטי והסגנון הייחודי שלה. הניו יורק טיימס מחא לה כפיים, חברותיה העריצו אותה וכך גם בעלה והתינוק שלה.
היא הגיעה ליעד. לאותה נקודת ציון אולטימטיבית.
ועדיין הרגישה כל כך אבודה
האיש המאושר שעבר לגור במונטנה
לוכנר מספרת שהכל התחיל לפני כמה שנים כשצפתה בהרצאת TED של בחור שמסר את כל החפצים שלו ועבר לגור במונטנה, ומאז הרגיש עשיר, מלא ומושלם.
היא פשוט בהתה במסך, באיש הזה עם הטריקו השחור, הג'ינס שלתוכו נוצקה גיזרה מושלמת ורעמת השיער הפרועה שלו וחשבה לעצמה, היי, זהו? זה כל מה שאני צריכו לעשות? איפה נרשמים?
אז היא ניסתה, בקנה מידה קטן יותר. נפטרה מ- 80% מהמלתחה שלה. החלה להפחית נוכחות רעלים מהבית שלה. הסירה סוכר ואלכוהול מהתפריט. העמיסה שקיות על שקיות של חפצים; סנדלי חוף, סדינים, חפצי נוי וכל מה שנראה היה לה שאפשר בלעדיו, ואת כל אלה מסרה למי שצריך באמת.
גם לוח הזמנים שלה עבר תיעדוף: משפחה, שירות ואהבה.
היא החלה לומר 'לא' על כל מה שהיתה אומרת 'כן' כמעט באופן אוטומטי. זו הייתה מבחינתה תקופה של גיזום וחיתוך, ובכל חיתוך שכזה, הגיעה גם מעט צמיחה. אבל בניגוד לאיש המאושר ההוא ממונטנה, היא דווקא לא שמחה. בכלל..
מה שהיא כן קיבלה, היה חוזה לכתיבת ספר.
הספר שהיא באמת רצתה לכתוב היה כמובן אותו הסיפור של האיש ממונטנה. זה היה פשוט סיפור טוב יותר בעיניה – עם התחלה ברורה, אמצע וסוף, ומי לא אוהב גיבור שמתעלה מעל ים של חפצים עד לשיאו של השינוי המיוחל שמיקם אותו באמצע רכס הרי הלנה?
כל מה שיכול לקרוס – קורס
אבל זה לא היה הסיפור שלה. זה שלה, קרוב לוודאי דומה קצת יותר לסיפורים של אנשים אחרים: התחלה ברורה, אמצע הסובל מעכירות נוראית, ואז שוב התחלה חדשה. זחילה איטית, חזרה לאמצע, כמה סנטימטרים שקירבו אותה קצת יותר למטרה, ואז עוד שגיאה מהותית וחזרה למקום בו החלה.
בספרה 'הרדיפה אחרי הלאט' מתרחקת ארין במהירות מהחשיפה האדירה, התהילה שהשיגה לעצמה ומהטירוף שאפיין את חיי היומיום שלה (שגרם לה לעומס גדול מאוד והתקפות חרדה) ועולה על שביל לא מוכר; נתיב המבטיח אורח חיים חדש, אחר, המרענן את נקודת המבט, מחדש את סדר העדיפויות ומעביר את המיקוד למסע החשוב ביותר. באמצעות סדרה של צעדי טיפוס תלולים – גידול במוח של בעלה, פשיטת רגל, אובדן משפחה וביקורת ציבורית – ארין לומדת כמה כוח נדרש בכדי למסור את הכל, ולבצע תפנית חדשה לעבר חיים של אחרים (ואם כבר קריסה, אל תדלגו על הכתבה הזו).
התשובות לא תמיד נמצאות היכן שאנחנו צופים שיהיו
התהליך, היא מספרת, קשור למה שבין לבין. על איך להתנהל בתוך חלקים שונים של עצמך ולא לסחרר את דעתך תוך כדי ביצוע מהלכים קיצוניים. מדובר על לחיות בשיפועה של מערבולת, כאשר אנחנו נאחזים בעמדה מסויימת ואז מאבדים פוקוס רק כדי להקיא מעל למעקה. מדובר בתביעת בעלות על עמדה או תפיסה, ואז למעוד עליה בדרכך הביתה לארוחת ערב. זה קשור למה שקורה כשאנחנו שואפים למצויינות ונכשלים, ולמה שקורה כשאנחנו מאפשרים לחסד לשנות את דעתנו.
התשובות באשר לחיים שלנו לא תמיד מסתתרות היכן שאנחנו צופים שיהיו. היא מזמינה אותנו לעזוב את הדרך המוכרת והבטוחה אל אחת פחות ידועה וברורה, כדי להבין שכבר קיבלנו את כל מה שאנחנו צריכים. להבין שכבר הגענו.
ועוד ועוד אנחנו רצים.
זה אמנם סיפור של פחות, אבל זה גם סיפור של הרבה, הרבה יותר.
'סיפורו של האיש של מונטנה הוא טוב, היא מוסיפה. 'יש לו שיער נהדר, וחיים מסודרים, ובאמת שאי אפשר לנצח נוף הררי או את ההזדמנות לראות את העולם מהפסגות. חוץ מהסיפור שלה כמובן, היא אומרת, נערת עמק שכמותה.
לקבלת ניוזלטר עם כל מה שהכי:
הקפסולה בדרך אלייך עם מה שחדש, ומה שאוטוטו מגיע. אירועים, קורסים אונליין, ריטריטים ופרקים חדשים בפודקסט. לפעמים קצת אויר. הרבה פעמים פשוט זווית אחרת להתבונן ממנה על הדברים, אבל תמיד תמיד, במינון נעים ובלי להעביר את הפרטים שלך לאף אחד אחר.
