חירות אישית היא נושא עצום ברמת ההשפעה שלו על החיים שלנו ועל המימוש האישי. יש הרבה דרכים להגדיר מהי חירות אישית, הגדרה שלתוכה נוצקים מונחים כמו בחירה חופשית, מיצוי עצמי, מימוש הרצון האישי, חוסר תלות, מרחב לקבלת החלטה ועוד. סביר להניח שלא מעט מאיתנו מרגישים בצורה זו או אחרת שהם חופשיים, אבל האמת היא שהפרשנות שלנו למושג הזה עשוייה לתעתע. כדי לבחון האם אנחנו חיים במצב של חירות אמיתית, עלינו לבחון באופן יסודי את כל המרחבים בהם אנחנו פועלים ולבדוק האם היא מתקיימת בכל אחד מהם. מהי בעצם אותה חירות?
חירות היא מצב הוויה אנרגטי. דרכה של הנפש אל חירותה נמצאת במקום שבו היא אינה קורבן של דבר.
לנוע לכיוון החירות
כשהנפש בוחרת להעביר את עצמה התפתחות, היא מתחילה לעשות את התנועה לכיוון החירות. בתוך התנועה שלה, יש הרבה מאוד נקודות עיוורות או חלקים עיוורים כלפי אנשים או מצבים שמקיפים אותנו, וכלפי עצמינו בכלל. הרי אנחנו יכולים לחיות במציאות שנראית כמו חלום שמתגשם. אנחנו מצליחים, עובדים במשרת חלומות. יש לנו בן או בת זוג שכולם מתקנאים בהם. רמת החיים שלנו מצויינת, ואנחנו מאלה שקופצים לסוף שבוע בחו"ל מבלי לחשוב פעמיים. אבל האם אלה החיים שאנחנו רוצים באמת? שנכונים עבורנו? האם ייתכן שאנחנו מוציאים לפועל חלום או ציפיות של אנשים אחרים? האם החיים שלנו משקפים את הבחירות שלנו?
הבחירות שלנו
הבחירות האמיתיות שלנו, אלה שאנחנו יכולים לענות עליהן בכנות ובבהירות שאכן הן מי שאנחנו – הן המנוף הטבעי שמאפשר לנו התפתחות, וכשהנפש בוחרת להעביר את עצמה התפתחות, היא מתחילה לעשות גם את התנועה לכיוון החירות. החירות היא לא רק הכיוון, המקצוע וסגנון החיים שמאפיינים את החיים שלנו. החירות טמונה בכל אחת ואחת מההחלטות, מערכות היחסים והמצבים שבהם אנחנו פועלים. כאשר נשמה חווה את מציאות החיים ולא שואלת שאלות, היא אינה יכולה לראות את המציאות, ואינה מכירה בקורבנות שלה.
קורבּנוּת
קורבנות היא המצב שבו הנפש חווה את הנסיבות כגדולות עליה, כיותר מאשר היכולות שלה. מצב, שבעיני מי שחווה אותו, לא ניתן לשינוי – ולכן יש לקבל אותו ולחיות איתו או בנסיבות שהוא מביא. וכשהנפש חווה את המציאות ככזו שהיא לא יכולה לשנות, הרי היא קורבן של הדבר.
קורבּנוּת יכולה להתחפש להרבה מאוד דברים שאינם חולשה, מיסכנות או חוסר אונים. בואו ניקח לדוגמא גבר צעיר המשתחרר מהצבא ומחליט לחזור הביתה לגור עם ההורים. הוא כבר גדול, עם דעה משלו, לוח זמנים, רצונות, קצב ותוכניות. ההורים, שאוהבים אותו אהבת נפש, מקבלים אותו לחיק הבית. זה לא מה שהם חשבו. לא מה שתכננו ולא מי יודע מסתדר להם עם התוכניות. אבל הי, זה הבן שלהם. הם לא יגידו לא.
למרות שכבר כולם בגרו ויצאו לדרכם, ההורים מרגישים שהם חוזרים שנים לאחור. האמא מוצאת את עצמה מחדש מבשלת ומנקה, נשאבת לתפקיד הכובסת וממתינה באישון לילה לרגע שישוב מבילוי (הוא כבר מבוגר, ולא נעים לשאול מתי הוא מתכוון לשוב). הם מעניקים ברוחב לב את המכונית, ממלאים את המקרר במאכלים עבורו ועבור החברים שהוא מארח באופן תדיר, דואגים למלא את מיכל הדלק, מממנים את מה שצריך בשביל השגרה ומשתדלים שלא להפריע כשהוא מארח את החברים במרפסת בכל עת שמזדמן.
האמא זוכרת בערגה כמה נפלא היה להתחיל לדאוג רק לעצמה, כשהוא התגייס; וכמה טוב היה לה להשיב לעצמה את השקט ואת העצמאות שאבדו לה עם השנים בהם גידלה את הילדים באינטנסיביות והשקעה רבה. והנה, היא משתפת פעולה מחדש עם כל מה ששמחה כל כך לשחרר. הרי הם אוהבים אותו, דואגים לו ובכלל – זה כל כך הרבה יותר חסכוני בשבילו כשהוא חי בבית. ואם היא תגיד משהו, הוא עשוי לכעוס, לנתק את הקשר, או לחשוב שהם לא אוהבים אותו מספיק. הם יתרגלו – היא חושבת לעצמה. היא תסתדר. היא אפילו תשמח. ברור. ואולי הכל בשמחה ובידיים פתוחות, אבל הנה דוגמא למצב בו הנפש מבקשת כבר משהו אחר שאינו מתקיים, והופכת להיות קורבן של הדבר .
לשאול שאלות
מבעד לשגרה, להרגלים ולכל מה שנראה נכון ומתאים, נדרשת בדיקה עמוקה. יש רגע שבו שאלה צריכה להישאל מחדש. את מי שואלים? לא את 'האני' ששאלנו לפני 15 שנה. את שאלה שאנחנו שואלים, אנחנו מפנים אל מי שאנחנו עכשיו. אלמי שהפכנו להיות. שאלה הנשאלת בדיוק במקום בו אנחנו נמצאים ברגע הזה, גם אם מדובר במקום שבו אנחנו שוהים כבר שנים רבות. 'האם זה נכון עבורי'?, 'האם זו באמת הבחירה שלי'?, 'האם זה מה שאני רוצה'?
נחוץ קשב פנימי עמוק ודיוק רב מאוד, מכיוון שהקול הפנימי הנדרש לתת תשובה, מתכסה בקלות בקולות אחרים שמחלישים או משתיקים אותו או מנתבים אותו למקום אחר. כל תשובה אמיתית, פנימית ומדויקת שתתקבל, היא תשובה שהמשמעות שלה היא חירות. גם אם את התשובה לשאלה, אי אפשר לממש מיידית.
האם בן הזוג שאיתו אני חי נכון עבורי, או שהמחשבה להיפרד 'גדולה עלי' ולכן הזוגיות ממשיכה להתקיים? האם ההחלטה ללדת ילד מתאימה לי? או שהיא נובעת ממה שמקובל וממערכת הלחצים שמפעילים עלי כל מי שסביבי ? האם המקום שבו אנחנו מתגוררים משרת אותי? או שכבר מזמן היה נכון בשבילי לעבור למקום אחר?
אנחנו מחוייבים לשאול את עצמנו: מי אני היום – מול המשימות שלנו ומול הבחירות שלנו. כי מי שאנחנו היום הוא לא מי שהיינו לפני שנה, שנתיים או חמש. המשימה המרכזית שלנו היא לשבור את המנגנון האוטומטי ולבדוק בכל רגע נתון מה אנחנו רוצים, כי אנחנו נמצאים בשינוי מתמיד והוא זה שמחייב אותנו לבחון את ההחלטות מחדש. וכמה שזה לא פשוט! וכמה שזה עשוי לאיים! ככלות הכל, הסביבה מריעה לנו על מי שאנחנו. לפעמים מעריצה. לפעמים תלוייה בנו ולפעמים פשוט רגילה.
לשחרר דברים
כדי להגיע למצב של חירות נדרש מאיתנו הרבה מאוד פעמים לשחרר דברים; הרגלים, תפיסות עולם ודפוסים. בעבודת הניפוי שאנחנו עושים, עלינו לבדוק מה אנחנו מבקשים לשמר, ומה להזיז מאיתנו. כדי שנוכל לבחור, אנחנו חייבים ראשית להבין את הדבר החשוב מכל, והוא זה שתמיד יש לנו בחירה בתוך הסיטואציה. בחירה יש לנו, אבל במקרים רבים אנחנו לא נכונים 'לשלם את המחיר' שלה. המחיר שנאכזב, שיכעסו עלינו, שלא יאהבו אותנו, שיפסיקו להתייחס אלינו, שנתחרט, שיחשבו עלינו מה שאנחנו לא, שירכלו עלינו, שיתעמתו איתנו, שינשלו אותנו. You name it!
מה בודקים?
מה אנחנו בודקים? כל דבר! כל החלטה שכבר קיבלנו, כל החלטה שאנחנו עומדים לקבל, וכל קשר או מרחב שבו אנחנו לוקחים חלק. מערכת יחסים זוגית, חברים וידידים, התנהלות מול הורים, בני משפחה קרובים וילדים, קשר עם שכנים ועם מי שמתגוררים איתנו בתוך הבית. מקום העבודה שלנו, התפקיד שלנו, העצמאות/שכירות, האופן בו אנחנו מנהלים את הקריירה שלנו ומערכות היחסים שלנו עם לקוחות, קולגות, עובדים ומנהלים. נשאל את עצמינו: האם נכון לנו המקום שבו אנחנו מתגוררים, הבית שבו אנחנו נמצאים (גם אם כולם היו רוצים להתחלף איתנו עכשיו). נבדוק את מה שאנחנו עושים בזמן הפנוי, את התפריט שלנו, את מי שאנחנו בוחרים לשתף בסודות שלנו. כל דבר הוא נושא לבדיקה. פנס קטן על המקום שבו אתם מתנדבים כבר שנים, והופ, אתם מגלים שזה כבר מזמן לא נכון בשבילכם, אבל לא נעים להגיד שדי. נכון?
לזהות ולפעול
הרצון החופשי הוא הכח הבלתי מוגבל שיכול להוביל אותנו לפוטנציאל האינסופי שלנו, והמקור ליכולת ההגשמה. רק מי שירשה לעצמו את החופש, באמת, יוכל להתפתח באמת. אנחנו חיים בעידן של זיהוי אינדבידואל והזכות להיות מי שאנחנו. בעבר זה לא היה אפשרי וכל כך חשוב שנבין שאנחנו בתקופה המבקשת את זה, גם עבורנו, וגם עבור אנשים אחרים המסתכלים עלינו ולומדים מאיתנו, או כאלה שכשאנחנו 'נתקעים', הם נתקעים יחד איתנו.
איך פועלים מכאן – אחרי שמזהים את המקום בו אנחנו נמצאים ואחריו את הרצון – כמה דברים על קצה המזלג.
לאחר הזיהוי, אפשר להתקדם לשלב ההגשמה, שלב שבו אפשר להתחיל לברוא מציאות חדשה, שלב התלוי בתדרים ובאנרגיה שבה אנחנו פועלים. חשוב לזכור שאם אנחנו מחוברים רק אל השכל, נוכל לבצע שינויים, אבל הם יכסו רק את העולם החומרי ולא יתקיימו במצב התודעה.
לאחר מכן, נבחן את התמונה הרגשית ואת מה שנמצא מעבר להתרחשויות עצמן: מהן הסיבות לבחירות שלנו? איך הדברים (אלה שלא היו נכונים עבורנו) שירתו אותנו? איך ייראה העולם הרגשי במציאות שאליה אנחנו רוצים להגיע? זהו שלב חשוב, ומה שחשוב בתוכו הוא להבין את הדברים אבל לא להישאר 'תקועים' בתוך עולם הרגשות. לדוגמא – בן זוג נפרד מאיתנו, ואנחנו בוחרים לחיות ללא הפסקה תחושת הנטישה. לא נוכל לצמוח מתוך הפרידה הזאת ולהתקדם הלאה. לא יתקיים בנו הדבר שיאפשר לנו לבדוק מה מערכת היחסים הזאת שירתה באמת, מדוע חשוב שאנחנו נפרדים, איזה גשר היא שימשה עבורנו ואיך היא קידמה אותנו. כך שאף על פי שהסתיימה, יש לה תרומה אדירה עבורנו, ועם ההבנה הזאת אנחנו יכולים להתקדם למערכת יחסים אחרת, טובה ונכונה יותר עבורנו.
המדרגה הבאה מתמקדת באינטואציה, המשמשת גשר בין המציאות הרוחנית למציאות החומר. הנכונות להקשיב לה ולפעול על פיה, היא דבר מהותי בתוך השינוי וההתפתחות. כדי להישמע לה ועל מנת להתקדם באמצעותה, חשוב שנהיה במצב של בהירות ובאנרגיה של קבלה. הכרחי שנסיר התנגדויות ושנוכל לסלוח (בעיקר לעצמנו), שכן אם אנחנו נמצאים בתוך הלקאה עצמית, יסורי מצפון או כל ענן רגשי אחר, אנחנו שרויים במצב מעורפל וממסך ובחוסר בהירות, ורק כשנוכל להם, נוכל גם להתנתק ולהתקדם לכיוון החירות המיוחלת.
נכתב על בסיס שיעור תודעה שהעבירה עדית עזרא כהן. להצטרפות למפגשי התודעה של עידית ולתיאום שיחות ייעוץ אישיות: 054-5292574
