fbpx
יעל דגן הקפסולה חוסר ודאות hacapsula

שעת הדאגות (ותירגולים נוספים במצבי חוסר וודאות)

ואיך אפשר לשחרר כשמרגישים תלויים על קצה של צוק

איך מצליחים להרפות מהדאגות ולצלוח ימים של אי ודאות ופחד?

יעל דגן המתקשרת את ‘לבן’, מי שהיתה היוזמת הראשונה להבאתם של מסרי סת לארץ ושותפה למלאכת המחשבת שבעריכה ובתרגום של חלק מהספרים לעברית, מסבירה אודות פרגוד אי הודאות שהיה חבוי מאחורי בהילות היומיום ונפתח בפנינו לראשונה בימים האלה. תנועה שכמוהה כהתגלות, המעמידה אותנו כאנושות בכלל וכל אחד ואחת מאיתנו בפרט, בפני מציאות שלא היכרנו.

אל תוך המאמץ להיאחז בקיים ובמוכר, היא יוצקת את ההבנות לגבי השחרור המתבקש, וממליצה על 4 כלי תירגול נפלאים המסייעים בכך.

כשהפרגוד נפתח לרווחה

אי הוודאות המוחלטת שבה אנחנו נמצאים כרגע, אינה חדשה. היא נמצאת תמיד בחיים שלנו, אולם הנוכחות שלה התקיימה תמיד מאחורי פרגוד.

מאחורי אותו וילון מטאפורי שהיה חבוי מעיננו עד היום, מסתתרים כל אותם תסריטים ותרחישים השומטים את הקרקע מתחת לרגליים שלנו, ובראשם הפחד למות, וחוסר היכולת לנבא מתי ובאילו נסיבות ‘יתהפכו’ עלינו החיים או יסתיימו.

האנרגיה והשגרה לא אפשרו לנו עד היום להרהר בבלתי צפוי, וזאת על מנת שנוכל לתפקד ולהתקדם בתוך מסע החיים שלנו, אבל הנה. מבלי שצפינו את הבאות, הפרגוד נפתח לרווחה, ואיתו עידן חדש של שינוי, שלאף אחד מאיתנו אין ידע או הבנה באשר לתכליתו ומשמעותו הכוללת והאישית.

לחיות בחוסר ודאות

השמש היא אותה שמש זורחת ונהדרת. המקומות בהם אנחנו נמצאים הם המקומות בהם היינו תמול שלשום. העולם עוטף אותנו ביופי בלתי יתואר. הכל נראה אותו דבר, אבל שום דבר אינו דומה, ולא יהיה דומה למה שהיה. האחדות מתחילה להתגלות. האנושות כולה נמצאת באותו מקום.

הפרגוד פתוח.

לאף אחד בעולם כולו, אין ביטחון. לא כלכלי ולא פיזי. והידיעה הזאת יכולה לזעזע.
בהיבט הרוחני אנחנו מתבקשים להיות בתוך המציאות הזאת. להיות בתוך הרגע, להתרחב ולהתרווח בתוך גופנו, לשוב הביתה בכל המובנים. לשוב אל הבית הפיזי שלנו ולשוב פנימה, אל תוכנו עצמנו. להיות במצב של כנות, ולהיות בתוך מצב של הווה אחד מתמיד, מבלי יכולת לתכנן או לדעת, מה ילד יום.
אנחנו אולי מבינים כמה נחוץ לשחרר את הפחד, לשהות במלואנו בתוך ההתרחשות, אבל לא באמת מבינים כיצד אפשר. איך אפשר להרפות, כאשר אנחנו מרגישים כמו תלויים על קצה של צוק, אוחזים בקצות הציפורניים בקרקע מתפוררת?

איך משחררים?

איך פותחים את היד ושומטים את האחיזה בימים כאלה? רק דרך ההבנה הפשוטה והמזוקקת, שרוב הדברים אינם תלויים בנו, ושאין לנו כל שליטה עליהם. אין לנו שום אפשרות לדעת מה יהיה העתיד – הבריאותי, הכלכלי, הפוליטי. במצב כזה שבו יש חוסר ודאות כל כך מוחלט – מצב שאין לנו שום רפרנס אליו, ולכן גם חוסר יכולת התייחסות, נשאר רק להרפות ולהיות.

לגבי הדברים שכן תלויים בנו, מתקיימת הקריאה לקום ולעשות מעשה ולכן כל כך הרבה אנשים נחלצים לעזור איש לרעהו והאנושות מתעוררת לעזרה ההדדית הטבעית במקרה של אסון. בהתבוננות על מה שמתקיים, ניכרת אחדות שלא ידענו כמותה עד היום, כל האנושות נמצאת באותו מצב. יכולת ההשפעה שלנו היחידיה שלנו היא על עצמנו, ושם טמונה גם השליטה האפשרית בכל רגע בתורו.

נותרה לנו האפשרות לפנות לנפש את הפנאי והמרחב הדרושים לה. לנשום עמוק, לרחוץ הרבה את הגוף, להתפעל מהתמורות האדירות ומהיופי שסביבנו, ולצחוק ככל האפשר. לצחוק צחוק גדול ובריא המחזק את המערכת החיסונית ומותיר הרגשה קלה ונינוחה. לצאת אל שמש האביבית מופלאה ולנשום. לנשום עמוק.

ובכל זאת, איך משתחררים מהדאגה הכל כך עמוקה שחודרת פנימה ומתמקמת אצל חלק מאיתנו לפרקים, ואצל חלקנו במשך שעות רבות מהיום?
בדקו איזו שיטה עובדת בשבילכם במיוחד, ואותה תרגלו באדיקות בימים הללו.
אפשר שתהיה גם יותר מאחת (זהו בונוס גדול).

תרגילים ליצירת ודאות בתוך חוסר ודאות

שעת הדאגות

הרעיון שבתרגיל הוא להיות בשליטה מסוימת על כמות הזמן בה אנחנו שרויים בדאגות.

בשלב הראשון מקדישים תשומת לב לרגעים שבהם אנחנו דואגים. לא מבקרים את עצמינו אלא רק מודעים לכך שאנחנו דואגים, או שמתחיל תהליך של דאגה.
אחרי שנוצרת מיומנות ביכולת להצביע על כך שדאגה מגיעה, אנחנו עוברים לשלב השני . בשלב זה, אנחנו מגדירים זמן קצוב, בשעה קבועה ולא יותר מ- 20 דקות ביום.
לזמן הזה אנחנו קוראים שעת הדאגות.

באותן 20 ד’ (כאמור, שעה קבועה מידי יום) אנחנו דואגים את כל הדאגות, מפחדים כל פחד באשר הוא. נותנים לו מקום, ואפילו מנסים ליהנות מהרטט. פשוט מאפשרים לכל מה שקיים, להיות. רושמים את הדאגות, חושבים עליהן ומרגישים כלפיהן את כל מנעד הרגשות בכל עוצמה שמגיעה.

וכך, לאחר שהגדרנו את שעת הדאגות, בתוך שגרת חוסר והדאות או בתקופות בהן מתעוררת דאגנות – ולא משנה מאיזו סיבה, כשמגיעה אלינו דאגה (קטנה או גדולה) מתחילה ‘לסחוב’ אותנו פנימה, לתוך התהום החשיבתית והרגשית, אנחנו מגיבים לה. ברגע שאנחנו מזהים אותה, אנחנו משיבים לה ב: ‘אני אדאג אותך מאוחר יותר’. ומעבירים את המחשבה עליה, לשעת הדאגות הקצובה.

בתהליך שלא קורה ביום אחד, לאט לאט[ מתרחש תהליך בו היום מתנקה מהדאגות. הן לא נעלמות לגמרי, ואנחנו לא זחוחים, אבל כן מתפנה מקום, לאורך היום לשקט נפשי, וכל הדאגות נמצאות בשליטה, איכות היום שלנו משתפרת וטווח השליטה שלנו מתרחב.

נשימות

יושבים במרחב נינוח, גוף משוחרר. משך התרגיל 10 ד’. התרגיל עובד בסדרות של 5 פעמים.
מכיוון שהתרגיל עובד בסדרה של 5 פעימות, השתמשו באצבעות יחד אחת, כדי לסמן כל סבב. כשאתם מסיימים את הסבב הראשון זיקרו אצבע אחת, בסבב השני הוסיפו אצבע נוספת, וכך הלאה, עד מסיימים ‘לספור’ בעזרת האצבעות את 5 הסבבים.
סבב 1 + 2 + 3: שואפים עמוק לספירה של 3 שניות פנימה, (סופרים בלב 21, 22, 23)עוצרים את הנשימה למשך 3 שניות (סופרים בלב 21, 22, 23). נושפים החוצה ועוצרים בסוף הנשיפה למשך 3 שניות ((סופרים בלב 21, 22, 23). )
סבב 4+5: שואפים עמוק פנימה, עוצרים את הנשימה למשך 4 שניות (סופרים בלב 21, 22, 23, 24) ועוצרים את הנשימה למשך 4 שניות (סופרים בלב 21, 22, 23, 24) ונושפים החוצה למשך 8 שניות (סופרים בלב 21, 22, 23, 24, 25, 26, 27, 28).
באשר לספירה שאנחנו מבצעים בעת עצירת הנשימה, חשוב מאוד לעצור את הנשימה, אבל לא ‘בלחץ’.

 

נשימות יוגה – קפלבהטי

יושבים עם גב ארוך, עיניים עצומות תוך ‘התבוננות’ פנימית בתנועת הנשימה הטבעית שבבטן.
נושמים ונושפים. מתחילים להדגיש את הנשיפות. לוקחים שאיפה עמוקה ונושפים החוצה ודוחפים את האויר בנשימות קטנות וקצובות דרך האף. מרגישים את הבטן נדחסת פנימה עם הוצאת האויר הקצובה. נושפים בהתחלה 5-10 נשיפות, ואז שואפים אויר, נחים, נושמים רגיל, ושוב, שואפים עמוק פנימה ומתחילים לנשוף.
התנועה של הבטן דומה למפוח, שכשלוחצים עליו (הנשיפה החוצה), הוא נדחס פנימה, ואז כשמשחררים אותו, הוא מתמלא מעצמו. אפשר ממש לדמיין בשלב של הוצאת האויר, את הבטן נדבקת לעמוד השידרה.
יש כאן מעין ‘פמפום’ המתקיים מעצמו, כשהבטן יוצאת ונכנסת שוב ושוב, בנשיפה אקטיבית ושאיפה פאסיבית.
המשיכו את הרצף של נשיפות אקטיביות ושאיפות פאסיביות.
הקצב לא צריך להיות מהיר. אפשר נשיפה כל חצי שניה או שניה. מומלץ שיהיו 20 נשימות בכל מחזור.
את הריכוז יש להפעיל בעיקר בשלב של הנשיפה האקטיבית החוצה. יחד איתה אפשר לדמיין את כל הרעלים עוזבים את הגוף.
אחרי מספר פעמים, כשמרגישים נח, אפשר להגביר את קצב השאיפות והנשיפות. בסיום מבצעים קומבהאק: נושפים ומוציאים את כל האוויר שבריאות, נושמים פנימה בנוחות ומכניסים אוויר טרי, עוצרים נשימה ללא מאמץ, ואז נושפים.

נשימות יוגה מצוינות עם מיה חדש:

צחוק

לפחות כמו לרחוץ את הידיים בקפידה ולרסס חומר חיטוי לכל עבר, חשוב לצחוק. וגם אם אין מה שמצחיק, צוחקים בלי סיבה.
איך מחוללים צחוק מתגלגל?
מתחילים עם סידרת נשיפות חזקות, קצובות ומהירות כמו שיעולים או כמו נשימות הקפלבטי (ראו סעיף קודם). את הנשיפות הקולניות והתכופות הופכים לצחוק. הצחוק יוצא מאולץ בהתחלה, כמו גיחוך מתמשך, נותנים לו להיות יותר רחב, בימתי, גדול, וכך באופן טבעי הוא מתחיל להתגלגל אל תוך צחוק חזק, פרוע. צוחקים מכל הלב. אם הצחוק הזה מתהפך באיזשהו שלב לבכי, לא נלחצים. נותנים לדברים פשוט להיות.

 

ליצירת קשר עם יעל דגן לפגישת תקשור אישית באמצעות טלפון, או הצטרפות למפגש zoom בו מתקיים/מתקיימים שעורים קבוצתיים ליצירת ערוץ פנימי יציב ואמין לתקשור והעמקה של האמון באינטואיציה, בידע שמגיע ובעצמך.
050-3211088

לקבלת ניוזלטר עם כל מה שהכי:

הקפסולה בדרך אליך עם מה שחדש, ומה שאוטוטו מגיע. אירועים, קורסים אונליין, ריטריטים ופרקים חדשים בפודקסט. לפעמים קצת אויר. הרבה פעמים פשוט זווית אחרת להתבונן ממנה על הדברים, אבל תמיד תמיד, במינון נעים ובלי להעביר את הפרטים שלך לאף אחד אחר.

הקפסולה מבקשת לעורר את כל מי שבא אתה במגע. להצית את הדמיון, להציף שאלות ולהניע תהליכים. הקפסולה היא כתף להניח עליה את הראש ומקום לנשום ממנו השראה. הקפסולה נוצרה כדי לקדם תהליכים של תודעה והתפתחות, והיא כאן ממש בשבילך.

More Stories
פודקאסט פרק #1: התסריט האישי