הכל היה מעולה אצל אורית ממן.
לכאורה.
ספירת המלאי שלה העלתה בעל מקסים, בנות מתוקות, בית חלומות בעמק חפר, הכנסה מצוינת, טיולים בעולם וקריירה מצליחה של סדנאות DIY שפיתחה ואהבה. אחרי שהתגלה הסרטן, היא ידעה להגיד שקצב החיים התובעני, הרף הגבוה שהציבה והציפיות הגבוהות מעצמה, יצרו מציאות שנעה בין קונפליקט אחד לשני והיתה רוויה בכעסים ובתחושה של חוסר סיפוק. הסרטן הגיע ואיתו מסע של החלמה שנמשך שנתיים ובסופו, בסיוע גיוס המונים, הוציאה את 'יומן בריאות' – מדריך החלמה מעשי.
ינואר 2019, שנה אחרי שהוציאה את הספר, היא מגיעה לבדיקת מעקב ומגלה שהוא חזר. הפוסט שכתבה לאחר הגילוי המחודש, הוא פוסט שמתחיל מסע חדש, בו היא צועדת עכשיו. והרי הוא כאן, כלשונו. ,
Yes, there were times, I'm sure you knew
When I bit off more than I could chew
But through it all, when there was doubt
I ate it up and spit it out
I faced it all and I stood tall
And did it my way
My Way
Frank Sinatra
בהתחלה, חשבתי לקרוא לזה בדיוק כמו שפרנק סינטרה קבע…אבל אני לא הולכת לשום מקום
(כרגע) ולא מתכוונת לדבר על עצמי בזמן עבר אז שיניתי קצת.. מקווה שפרנקי ימשיך לנוח בשלווה.
הדרך שלי.. נדמה לפעמים שרק הרגע הזה קיים, אבל הרגע הזה הוא נק' אחת מיני רבות היוצרות קו ישר וארוך. בקו הזה של החיים שמתחיל מרגע לידתינו ועד הרגע האחרון קורים החיים עצמם.
שכחתי את זה, עם הגילוי האחרון של הסרטן. נשאבתי בכל הכוח לבלבול, לפחד, לספק. כאילו שכחתי את כל מה שידעתי, כאילו שכחתי את כל מה שכתבתי לכם ולי, כאילו שכחתי שיש מסע לנשמה שהיא אתם או אני, כאילו שכחתי את כל הכלים הרבים שבאמתחתי.
דגש על כאילו. לקח לי קצת זמן להיזכר. זמן ושקט.
דצמבר 2018 חגגתי את הוצאת יומן בְּרִיאוֹת לאור.
ינואר 2019, הלכתי שמחה וטובת לב לבדיקת אמ.אר.יו, שזה כמו אמ.אר.איי רק ספציפי למערכת השתן.
שמחה כי חשבתי שהצלחתי להתחמק מבדיקת הסי.טי הידועה לשמצה. טובת לב כי..כזאת אני רוב הזמן.
התוצאות חזרו, נבהלתי טיפה, כי הרגשתי חודשים רבים לפני ואף שנה לפניי שמשהו קורה באגן שלי. שנה לפניי עשיתי בדיקת סי.טי והם "שכחו" לומר לי שיש ממצא.
מיד נשלחתי לבצע, לראשונה בחיי בדיקת פט סי טי. קיויתי בכל ליבי שהממצא היחיד שמצאו בבדיקת ה אמ. אר. איי יימצא שוב.
זה לא קרה. התוצאות חזרו, מבהילות מאי פעם. בכוונה לא מרחיבה עליהם כי אין טעם לייצר דרמה וגם אני מאמינה שזה סיפור והסיפור שאני מספרת לעצמי ולכם עדיף יותר. גם נסיון העבר הראה לי שבבואי לייצר מציאות/לברוא מציאות אין משמעות לסיפור המקורי. זוכרים שכל מה שמתמקדים בו גדל? אז אני מעדיפה להתמקד בסיפור שבו אני בריאה וכו'.
לפני שאני מספרת את רובבב מה שקרה בחודשיים וקצת אחרונים, מדגישה תובנה סופר קריטית, אולי לעצמי בלבד אבל חייבת לשתף.
יש חוקי יקום, אחד מהחוקים הוא חוק המשיכה, החוק אומר שאנחנו מושכים אלינו מה שמתחולל במוחינו וברגשותינו. בבואי לברוא מציאות עליי להתייחס בשיא הרצינות לחוק הזה
כמו שכתבתי ב יומן בְּרִיאוֹת, יש חוקי יקום, אחד מהחוקים הוא חוק המשיכה, החוק אומר שאנחנו מושכים אלינו מה שמתחולל במוחינו וברגשותינו. בבואי לברוא מציאות עליי להתייחס בשיא הרצינות לחוק הזה, מבחינתי בתקופה הזו המחשבות שלי מרוכזות בשמחה, באמונה, בהנאה מהרגע ופחות בדאגה או בספק וכמובן שלא בפחד מפני העתיד. עוד משהו קריטי, מכיוון שיש תסריט נשמתי שלא ברור או ידוע לנו, אנו עושים כמיטב יכולתינו בכדי לברוא את המציאות הרצויה (מן הסתם, אצלי, בריאות מלאה), איננו תמיד יודעים את טובתינו המירבית מכל סיטואציה וגם כאשר אנחנו מבקשים להגשים איננו "נתקעים" על התוצאה הסופית, הרצויה. זה מוביל אותי לחוק הבא שנקרא חוק הארעיות (אותו הכרתי אבל בויפאסנה הבנתי אותו לעומקו). חוק מעצבן ללא ספק, אבל, חוק הוא חוק, במיוחד שזה היקום קבע ולך תתווכח (ועם מי?).
הכל משתנה (אניצ'ה), כל הזמן. כל נסיון שלנו להיאחז או לדחות משהו במציאות שלנו יוצר סבל. וואו, כמה סבלתי בחודשיים האחרונים. כמה כעסתי, דחיתי את המצב, התמרמרתי, איבדתי אמונה ועוד.
אז נזכרתי שאינני יודעת את טובתי המירבית מהסיבוב הנוכחי, אבל מתחילה לגלות. כמובן שאני מכוונת לתוצאה הרצויה אבל אינני נאחזת בה, מיציתי את הסבל הזה (כמובן שאני אנושית וכל אלו מתבקשים וכבר אמרו לי שאם לא הייתי חווה את מגוון הרגשות זה היה לא הגיוני). הארעיות הזו, היא בכל דבר, תחושות או כאבים בגוף, מחשבות משמחות ומרימות מול מחשבות מבאסות ומורידות, המצב בבנק משתנה, המשקל משתנה, גם מזג האויר, גם הפוליטיקה או בקיצור החיים עצמם. הכל כל הזמן בשינוי.
אני מזכירה את זה כי חלק מהסבל שלי היה כרוך במחשבות של אכזבה והלקאה עצמית על כך שזה קרה לי שוב ואיך ולמה. חשבתי שאם כתבתי ספר אני אמורה לדעת יותר. אז אני יודעת יותר אבל לא את הכל (ענווה נדרשת ותידרש כל הזמן). גם כמה העירו לי שאני "רצה" לשתף כל דבר ויש מי שמאמין בעין הרע. אני בעצמי התבלבלתי מזה ולא הבנתי כמה זה נותן לי או לוקח ממני אנרגיות השיתוף שלי והכי הטריד אותי, איך אני ממשיכה למכור את הספר ואיך אני ממשיכה את כל התוכניות המפוארות שתיכננתי לי לשנת 2019.
אז אחרי תקופה של התבוננות מעמיקה פנימה, אני "רצה"/רוצה לשתף. חיכיתי בסבלנות עד עכשיו. עבר שבוע מאז שחזרתי מהויפאסנה. עדיין מתרגלת לרעיון של לשבת שעה כל יום אבל כבר עכשיו מבינה ומעריכה את התועלות של המדיטציה הנפלאה הזו.
שמעתי בעבר על הקורס הזה אבל חשבתי לעצמי שבטוח יש עוד דרכים להתחבר לעצמי ולא חייב כזאת קיצונית
טל, אח של דרור עשה ויפאסנה בגיל 20 וקצת, כמובן שחזר משם נלהב וסיפר לכל מי שהקשיב כמה זו מדיטציה מופלאה ומטהרת וכמה כל אחד צריך לעשות אותה. דרור שלי השתכנע אבל אמר: "לא עכשיו". לקח לו כמה שנים וביטול אחד להגיע לבסוף לקורס (זה קרה כאשר חליתי לראשונה ב 2016 ודרור הוריד הילוך רציני בעבודתו). שמעתי בעבר על הקורס הזה אבל חשבתי לעצמי שבטוח יש עוד דרכים להתחבר לעצמי ולא חייב כזאת קיצוניות ומי בכלל תשתוק כלכך הרבה זמן ואיך אסע לתקופה כלכך ארוכה. חשבתי גם שזה לאמיצים בלבד או למשוגעים.. שזה בעצם קצת אותו הדבר
פאסט פורוורד. העניין של חיבור לעצמי עלה לא מעט ב-3 השנים של ההתמודדות עם הסרטן. חשבתי שיש דרך יותר הרמונית ואיטית להתפתח. חשבתי שייקח לי קצת יותר זמן ואז מה. התחלתי מ אין מצב להיות לבד עם עצמי ל תנו לי עוד מהדבר הזה. חששתי מהאתגר הפיזי, שזה ישיבות ארוכות לאורך כל היום, מהאתגר הרגשי, של מה יעלה שם ומהאתגר הנפשי.
הרעיון ללכת לקורס כזה עלה בזמן שהייתי בטל חמה אשר בהרדוף. בהרדוף הקימו מרכז קסום לפוגשות סרטן. המרכז מנוהל בידי צוות של נשים מדהימות אחת אחת ואיש אחד מופלא. ביליתי בנעימים רוב הזמן, בשאר הזמן הייתי מוטרדת, מבואסת, עסוקה בסידורים כאלה ואחרים, חבולה רגשית ואמונית ואז בשיחה עם רונית, היא זרקה שויפאסנה חוללה בה שינוי אדיר.
יצאתי מהרדוף טיפה יותר שלווה וחזרתי הביתה. מיד צפו ועלו כל הפחדים, כל הדפוסים, מיד מצאתי עצמי שוב בחוסר שקט, עצבנית, כועסת וקופצת מכל שטות. חשבתי לעצמי, איך אפשר להבריא ככה ומצד שני מה עליי לעשות?
טרם שיחתי עם רונית נפגשתי עם אלירן דה מאיו מבית הבריאות שהקים בתובל. גם הוא איש ויפאסנה ומעריך עד מאוד את תועלות הדרך הזו. שיתפתי את דרור שלי והדרך להרשמה הייתה מיידית. אממה? הקורסים מלאים חודשים מראש ואני שהייתי בהתלבטות רצינית לגביי ההמשך לא ידעתי איך אני מוצאת את עצמי בקורס הקרוב. דרור רשם אותי לרשימת ההמתנה. מאותו הרגע שיחררתי וקיויתי שיימצא לי מקום. יצאתי מהרדוף טיפה יותר שלווה וחזרתי הבייתה. מיד צפו ועלו כל הפחדים, כל הדפוסים, מיד מצאתי עצמי שוב בחוסר שקט, עצבנית, כועסת וקופצת מכל שטות. חשבתי לעצמי, איך אפשר להבריא ככה ומצד שני מה עליי לעשות? הרי עליי למצוא את הדרך לחיות בשלום ובהרמוניה בביתי שלי. לשמחתי החבר'ה (הכלכך טובים שעושים מלאכתם בהתנדבות מלאה) מהויפאסנה יצרו איתי מייד קשר. למורה שדיבר איתי היה ספק בנוגע לכשירותי לעבור את הקורס, לאחר כמה שיחות הוא הבין שאני נחושה מאוד ומוכנה מאוד לקורס הזה. כך מצאתי עצמי, ימים בודדים לאחר שחזרתי הבייתה שוב בנסיעה לצפון והפעם ל11 יום. הזזתי הכל, פגישה עם האונקולוג, התחלת טיפול תרופתי, כנס שמאוד חיכיתי לו ומטלות שחיכו לי כחלק מיציאת ספרי לאור.
כמה יפה שם, מרכז ויפאסנה, דגניה ב'
כלכך חיכיתי לפאוזה הזו. בלי לדעת עדיין לאן אני הולכת ומה אני עומדת לעבור. המצב היה בלתי נסבל, מלא רעש בראש: מה לעשות, אם בכלל, מתי לעשות, ענייני היום יום, קניות, לזכור ולא לשכוח כל מיני מטלות, לשלוח, להחזיר, ליצור קשר, לשתף או לא, להסכים לכתבת שער, להכיל, לקבל, לא לכעוס, לאהוב, לסדר, לא להתנגד, להוריד הילוך,להתעלם ועוד. הכי חרדתי שלי. הכי חסר מנוחה.
היה מי שטען שאני בפאניקה כאשר שמע שאני הולכת לעשות את הקורס. אז טען, אז מה. מבחינתי זו הייתה הזדמנות, אולי אחרונה, להבין מה לעזאזל קורה פה ולמה הסרטן חוזר וחוזר.
הייתה גם חברה חדשה שפגשתי, סיפרתי לה על כל הקולות בראשי ועל המצוקה שאני שרויה בה, חשבתי ששמעתי אותה אומרת: "חמודה, את צריכה אישפוז, לא ויפאסנה".
אגב חברות, לשמחתי אחיותיי ממשפחת הסרטן יכלו להבין אותי כמעט מבלי לדבר אבל גם כאשר כן דיברתי הכילו אותי באהבה רבה, ללא טיפת פאניקה או חרדה.
גם החברות מהבית נתנו לי את השקט שהייתי זקוקה לו. מן הסתם, לדבר עם אנשים שלא מכירים סרטן זה שונה מאוד מאשר אלו שכן מכירים. השיחות על המצב ועל ההתנהלות ועל מה הרופאים אומרים וכו' התישו אותי מאוד והעלו את רמת החרדה. אין לי טיפת ביקורת, זו הייתה בחירה שלי מה וכמה לשתף. כנראה שהיה לי צורך בזה וזה נגמר..
משפחתי היקרה נדרכה שוב, הוריי, אחיותי ואחי דאגו לשמור איתי על קשר ולבדוק מה איתי בכל רגע.
בנותיי, אלכס ואלה, עקב האכילס שלי. הן יודעות כמעט הכל, כמובן מותאם גיל והבנה. גם הן נכנסו לטירוף ולחרדות. לא ידעתי איך אשאיר אותן שוב בלעדיי, בפעם השלישית ב3 חודשים. בדצמ' טסתי לאחותי ל10 ימים. בינואר נסעתי ל5 ימים לטל חמה אשר בהרדוף ובפבר' ויפאסנה ל11 יום. "שוב את נוסעת?" אמרה אלכס בחרדה.. היא זכרה שבעבר נסעתי לשבועיים וזה לא מנע מהסרטן לחזור.
. תכירו את בובות הדאגה (לרין,סורין,אדין וקארין)- הבאתי לאלכס ולאלה..פשוט בכל ערב מוסרים להן את הדאגות
דרור שלי, אין לי מילים לתאר את ההתגייסות שלו למען הריפוי שלי. אינספור נסיעות לבדיקות, להתייעצות, לרופאים פרטיים, מילוי טפסים, מחקר מעמיק על האלטרנטיבות השונות, אינסוף שיחות הרגעה ותמיכה וכמובן תפקוד מלא בימים שלא הייתי בבית. לא יודעת איך הייתי עושה את זה בלעדיו.
דרור היה בהודו בינואר וכשחזר קיבל את התואר באבא..דרור כמובן לקח את זה צעד נוסף והכין לי חדר טיפולים. גנובה עליו
בחודשיים האלה כמעט ולא התייעצתי עם מטפלים חיצוניים ישנים או חדשים, רציתי לבד. לא רציתי להוסיף עוד קולות לקולות שכבר שמעתי בראשי בכל השנה האחרונה
בחודשיים האלה כמעט ולא התייעצתי עם מטפלים חיצוניים ישנים או חדשים, רציתי לבד. לא רציתי להוסיף עוד קולות לקולות שכבר שמעתי בראשי בכל השנה האחרונה. כל קול אוהב וכל קול שונה. הייתי חייבת לזקק את הרעש ולהגיע למצב ששומעת רק את קולי ולפי כך פועלת. מטפליי המעולים מהעבר הציעו את עזרתם האוהבת ועל כך מודה מאוד.
בינואר, השתתפתי בסדנת לוח חזון של תמרי. אז, ידעתי רק על הממצא הבודד שראו באמ.אר.יו. ניגשתי בשמחה ליצור לי לוח חזון, וואו איזו חויה מטריפת חושים. שעות של התכווננות, בחירה, גזירה והדבקה הובילו ללוח הנפלא שתלוי לי בחדר ועיניי וליבי מחוברים אליו מאוד.
התחלתי עם המורה שלי, גילבר, אני לומדת כבר כמה חודשים מודעות על, אלו הם לימודי רוחניות מעשית ואני מוצאת שם הרחבות והעמקות לכל מה שלמדתי עד היום. פניתי לגילבר בכדי שיתקשר עבורי ( אחכ הבנתי שאלו הם המדריכים שלי ) וכך קרה. קיבלתי מסרים שמעודדים אותי להאמין בדרכי ולהמשיך בה למרות הספקות שעלו.
נפגשתי עם אלירן דה מאיו שאותו אני אוהבת אהבה ענקית וסומכת על דעתו מאוד. לא אשתף את תוכן שיחתנו, רק אומר שהוא היה אמיתי וכן בצורה שעודדה אותי ולפעול בצורה שפועלת ואפעל.
כן הקשבתי באהבה ובהערכה רבה לזהר ברק אור, המטפלת הסינית שלי, היא הביאה טכנולוגיה חדישה מיפן ובלעדית לקליניקה שלה. זה טיפול בחום, המוכר כהיפרתרמיה. לכשאוכל אספר עוד בהרחבה. מיד התחלתי פרוטוקול טיפולי שאת תוצאותיו אשתף לכשאסיים אותו.
כן נעזרתי באישה יקרה וסופר מקצועית, ליאת אדרי שמה , ייחודה הוא בהתאמת טיפול אישי לכל חולה ולא כמו שאנו מכירים שטיפול אחיד מוצע לכולם בלי טיפת התייחסות לשונות הרבה של כל חולה. הכרנו דרך הפייס בעקבות פוסט שכתבתי על תרופות. היא פיתחה שיטה שנקראית במ"א, בריאות מותאמת אישית. אין מקריות לעולם! פניתי אליה כי האונקולוג הציע לי להיכנס למחקר, לנסות תרופה חדשה ומבטיחה(?), תרופה שרשימת תופעות הלוואי כלכך מאיימת שמיד הרגשתי שזה ממש לא עבורי.
ליאת הכירה לי את Cancer hope, הם שולחים דגימת דם לארה"ב ושם מבצעים עליה מלא בדיקות שתכליתם היא התאמה מירבית של טיפול למצב הספציפי שלי. הטיפול יכול לבוא מהרפואה המשלימה או הקונבנציונלית. קיבלנו דוח מפואר מגליה (בכירה בחב') החדה, הנעימה, מלאת הנסיון . בדוח הופיעו כל מיני פרמטרים כמו מהירות התפתחות הגידול, כמו תרופות שונות היכולות להתאים, כמו תוספים שיכולים לסייע למע' החיסון לפרק את הגידולים, כמו יכולת הגידול להגיע לאיברים מרוחקים, כמו חלבון המגיב לחום, מבחינתי גייסתי את המדע לטובת האינטואיציה שלי. שלחתי מגוון חומרים (שמן ריק סימפסון, פטריות מרפא, תוספים שונים) לבדוק את יעילותם על הגידולים. לשמחתי כל מה שהרגשתי לגבי האופציות השונות לטיפול הוכח בדוח וחיזק אותי בדרכי. זו בדיקה יקרה מאוד ולא תמיד מקובלת על האונקולוגים. החדשות הטובות הן שיש סבירות גבוהה להחזרים מהקופה ומביטוח פרטי.
ולקינוח, חברה יקרה הזמינה אותי לסדנת E.F.T זהו כלי חדשני שעוזר להתמודד רגשית עם כל מה שמגיע לפתחינו. נירית ליטני היא מחלימה מעוררת השראה ברמות אחרות, היא חזרה מ"המתים" ואני כלכך מעריכה ואוהבת אותה. היא אור אמיתי ומלאת אמונה ביכולת להבריא ללא שום עזרה תרופתית. הסדנה הזו שלה היא הכרחית, לא פחות, לכל מי שרוצה לרפא את עצמו, לא רק ממחלות.
אז מה היה בויפאסנה?
כמה גילויים מרעישים.
יש הבדל גדול בין להכיר את הדרך ובין ללכת בה
יש הבדל גדול בין להכיר את הדרך לבין ללכת בה. כמו שכתבתי למעלה, הטריד אותי כלכך שכתבתי ספר על הדרך שלי, מניתי שם מלא כלים שתכלס עזרו לי ועדיין חליתי שוב. האמת היא שמרגע שיצאתי מבית החולים אחרי הניתוח של הגידול השני לא עסקתי כמעט בהחלמה. רוב מרצי הוקדש להפקת הספר. חזרתי לחיים ביג טיים. העמסתי על עצמי מבלי לשים לב שזה קצת יותר מדיי. חזרתי לדפוסים ישנים כמו אינטנסיביות, ויתור על תזונה ושינה, הכנסתי לחיי לחץ ומתח והחמור מכל בעיני הוא הכעס (לימים הבנתי שחוסר חמור בבי 12 גורם לכך). כן עשיתי כמה דברים שכן שמרו עליי מפני הישנות דרמטית יותר של הסרטן. מודה שהתבלבלתי בין האשמה עצמית וביקורת לבין לקיחת אחריות. כיום לוקחת אחריות מלאה על הישנות הסרטן וכמובן על הריפוי. ההבדל הוא: כאשר אני מבקרת או מאשימה אז מופיע כיווץ ופחד והנשימה מתקצרת. כאשר אני לוקחת אחריות, אני לא נגררת לרגשות ופשוט מסתכלת על הדברים כמות שהם.
בכדי להמשיך את הבריאות, עליי להמשיך את הדרך. אפשר להוריד הילוך מהתעסקות בריפוי אבל לא להרפות לגמריי. להבנתי הסרטן התבסס טרם התחלתי את הקורס בניסים שכידוע עורר בי השראה עצומה וחיזק בי מאוד את האמונה. מה גם שכאשר הפסקתי את הקורס בניסים בספט' (את התרגול היומיומי ואת מפגשי הלימוד) הספק והפחד חזרו בענק.
הצורך של בעשייה (DOING) הוא עצום ועכשיו אני מנסה יותר להיות בנוכחות בכל עשייה שלי ( BEING).
נכנסתי ל"כלא" הויפאסנה (כך גוואנקה קורא לזה) עם כמה מטרות, הו כמה מעט ידעתי..
לברוח מהמציאות החיצונית והפנימית המלחיצה.
להתחבר לעצמי, עוד.
לחזק את האמונה בחיים, בריפוי.
לקבל כלי שיעזור לי ל"השתלט" על החשיבה האינטנסיבית.
לנוח ולטפל בעצמי בעזרת ההיפרתרמיה (הבאתי איתי את המכשור לשם).
להתנתק מהתמכרויות (פלאפון, אכילה רגשית, עשייה, סטרס).
האיש הזה, גאוונקה הוא חוויה. האיש גאון, בעל חזון, מסור למדיטציה הזו ולתלמידיו, מצחיק וחכם מאוד מאוד.
ויפאסנה היא מדיטציה. הממציא שלה היה בודהה בכבודו ובעצמו. יש סיפור יפה על איך השיטה נעלמה מהודו כליל ולאחר 2500 שנה גוואנקה החזיר אותה להודו.
אתאר כאן כמה חוויות ולא ממש את כל החוויה כי יש קסם בללכת אל הלא ידוע. בימים הראשונים, בכל פעם שישבנו גוואנקה חזר ואמר: "START AGAIN"
אני פירשתי את זה פשוטו כמשמעו, להתחיל שוב. התחלה כי לכל חויה יש התחלה וסוף ולכן כל פעם מחדש אנחנו מתחילים משהו. שוב כי החזרתיות מאוד חשובה כאשר רוצים לבסס את המדיטציה. ללמוד משהו בתיאוריה הוא יפה אך בכדי להפנים משהו צריך לחוות/לתרגל שוב ושוב, כדי להפנים ולהבין ממש איך זה מרגיש.
כל מה שהבטיחו לי לפני שנסעתי קרה. אמרו: יהיה קשוח, מאתגר, אל תלכי באמצע, חוויה משנת חיים. אמרו וצדקו.
הוא ממש התעקש על החשיבות של התרגול, על החשיבות של המאמץ, על החשיבות של חווית הגוף. הוא חזר שוב ושוב על אניצ'ה, על חוק הארעיות, על הסבל שגורמות לנו הדחייה של משהו כמו גם ההשתוקקות למשהו. אין כאן רצון לבטל תשוקות או להגיד שאנחנו חייבים לקבל הכל. הדבר היחיד שנלמד הוא בסך הכל לראות את המציאות כפי שהיא ולהכיר בה מבלי לייצר לעצמינו סבל.
בשביל זה באתי. בכל מסעי הקושי העיקרי שלי היה הדחייה של הסרטן או ההשתוקקות להיות בריאה. דרך התרגול הבנתי את חשיבות הארעיות וכמה סבל יצרתי במודע או שלא במודע. קסם לי הרעיון שדרך הישיבה/התרגול אפשר לנקות את הגוף שלנו מכל המשקעים שנוצרים מכל הדחייה וההשתוקקות. עליי להיזהר שלא לפתח השתוקקות לניקוי המשקעים.
כל מה שהבטיחו לי לפני שנסעתי קרה. אמרו: יהיה קשוח, מאתגר, אל תלכי באמצע, חוויה משנת חיים. אמרו וצדקו.
ביום השני היה לי משבר ראשון וכבר ראיתי עצמי בורחת לאנשהו..וכל תוכנית בריחה בוטלה כי ממי אני בורחת בעצם..ואם לא עכשיו אתמודד אז אימתי?
התמודדתי עם כל מיני שדים: שד של חוסר הסבלנות, שד של הפחד, שד של כאב פיזי, שד של חוסר ההתמדה. נתתי לכל אלו להופיע ולחלוף. כמה הייתי גאה בעצמי עם כל יום שעבר.
ביום השמיני גם חויתי משבר, רציתי כבר לדבר, התגעגתי נורא הבייתה וגם היה לי קשה, שוב. פיזית ורגשית.
נשארתי. איזה מזל. גם מצאתי עוד להוטה לדבר אז יצא שאיוררתי את עצמי והחלפנו כמה מילים וצחוקים.
גוואנקה דיבר על האומנות לחיות ואז גם הזכיר את האומנות למות. הוא טוען שמתרגלי ויפאסנה מתים עם חיוך ונפרדים מהעולם בשמחה. קניתי .
הרצון שלנו לחוות רק אושר מעביר אותנו על דעתינו. אין חיה כזאת. לא אצל הקטנים ולא אצל הגדולים. הרצון שלנו לא למות גם הוא מופרך. הצער והאבל שאנחנו חווים עם כל מי שמת יכול להיות אחרת. מוות הוא חלק מהחיים. זוכרים את אותו הקו מהתחלת הפוסט?
חוית חיים שלמה היא חוויה שמכילה בה את הכל. הכל קורה במילא, הכל נע ומשתנה במילא, הכל חולף. מה הטעם בלהימנע או להשתוקק למשהו? ועם זאת זה טבעי ואין פה בקשה להיות על המשמר בכל דקה ודקה.
על מנת להכיר את עצמינו יש גם לעשות וגם להיות. זה החזיר אותי לספר שלי. זה החזיר לי את התשוקה שהספר יגיע לכמה שיותר אנשים. אני גם שומעת את זה שוב ושוב מקוראיי. הספר משלב גם תיאוריה וגם חוויה. כמה חשוב לתרגל את התיאוריה. לכתוב תודות כל ערב. לפתוח את הבוקר במשהו אחר, כל בוקר, לשנן מנטרות ועוד ועוד.
את החוויה של להיות תוך כדי עשייה חויתי ביומיים אחרונים. גאוונקה ביקש שנמשיך את הנוכחות גם כאשר אנחנו הולכים/אוכלים/או בעצם כל דבר שאנחנו עושים. וואו, זה היה מרגש, לחוש את עצמי הולכת לאט או מהר, לחוש את השרירים שמופעלים, להנות מהשקט שבפעולה, לא להיות עסוקה בחשיבה בזמן ההליכה. כל תשומת הלב מופנית להליכה.
קלטתי כמה נמנעתי מכאב פיזי, כמה השתוקקתי להיות בתדר גבוה, כמה ביטלתי כל מחשבת פחד שבאה ומיד החלפתי אותה בחשיבה חיובית. דבר שגרר סבל רב כך שבעצם לא באמת נמענתי אבל כן בהכרח יצרתי משקעים.
שבתי הביתה לאחר 11 יום, מרגישה בטוחה יותר, מאמינה יותר, רגועה יותר, יודעת יותר ומוכנה יותר לכל מה שהחיים יביאו איתם.
אמן.
תודה לכל מי שהגיע עד הסוף. אלוהים עדי שזה פוסט ארוךךךךךךךךךךך.
תודה לכם על האהבה והסבלנות.
תודה על המחשבות והתפילות שלכם. מרגש ונוגע ללב. תודה לכל מי שבודק לשלומי. תודה לממים של סרטן, הקבוצה הכי מצחיקה ומופרעת שאני מכירה.
תודה לכל מי שנוגע בי ולכל מי שאני נוגעת בו. זכיתי בחיי.
שבוע טוב מאוד. אוהבת. אורית
