fbpx

הורות מודעת והמשפחה המתעוררת

ד"ר שפאלי במניפסט אדיר הקורא תיגר על האופן שבו אנחנו מחנכים את הילדים שלנו

זו אולי ההרצאה החשובה ביותר שתתקלו בה בנושא הורות

היא רהוטה, דוברת בחסד עליון ומחזיקה בדעות פורצות דרך, יש האומרים – שנויות במחלוקת.  הכירו את ד”ר שפאלי סבארי, פסיכולוגית קלינית וכוכב עולה בשמי ההורות המודעת, סופרת רבי מכר בתחום ההורות והמשפחה, מרואיינת נחשקת ואורחת מבוקשת בתוכניות הטוק-שואו בארצות הברית. שפאלי, מתמקדת באינטגרציה של תורות המזרח, התודעה והמיינדפולנס עם עולם של הרחבה שינוי וצמיחה. במרכז תפיסת העולם שלה, העמדה לפיה במקום להקדיש זמן, משאבים ומאמצים ‘לתקן’ את הילדים שלנו, מוטב ש’נתקן’ קודם את עצמנו, ומוטב עוד יותר שנאפשר לילדים שלנו להפוך להיות מי שהם באו להיות כאן מלכתחילה. ההרצאה שלה נוגעת בכל עצבי ההורות החשופים, בכל הציפיות, הפרדיגמות, המיתוסים וההרגלים.

תקציר של ההרצאה המרתקת שלה ועקרי הדברים שהיא מאמינה בהם, מונחים כאן  (וידאו של ההרצאה בהמשך).

האירוניה והפרדוקס של החיים וההורות

אנחנו לא מפסיקים לחפש את אותו הדבר המיוחד שלשמו הגענו. המשמעות. המטרה. הנוכחות המלאה. אנחנו כמהים להרגיש את החיבור העמוק פנימה ומול אחרים, לגעת בשפע האינסופי שהוא הזכות הבסיסית שלנו, ונמצאים בחקירה מתמדת אחר הבנת המטרה והמענה על השאלה: לשם מה נולדנו. אבל שם, בשאלה הענקית והחשובה הזו, טמונים גם האירוניה וגם הפרדוקס של החיים.

מה שאנחנו כאן כדי לתבוע, הוא מה שכבר היה לנו פעם. היה לנו את אותו דבר שאנחנו כמהים אליו היום, כשהיינו ילדים. ילדים שידעו נוכחות, יופי, משמעות, רגע של אושר ליד עלים שהצטברו על המדרכה. תשומת לב מלאה לכל מה שקורה ונוכחות מלאה ברגע הזה. אנחנו היינו הילדים האלה שהביטו בהשתקפות במראה וראו רק יופי ושלמות. היינו הילדים האלה. אלה שמעולם לא חשבו שהם פחות ממשהו, לא הרגישו שהם צריכים לעשות משהו כדי להוכיח ‘ראויות’. היינו שלמים, משמעותיים,  מחוברים, נוכחים. באמת שהיינו הילדים האלה.

אבל אז, משהו קרה.

המבוגרים בחיים שלנו קרו.

ההורים שלנו קרו.

התרבות קרתה לנו.

ולפני ששמנו לב, הנה הפכנו לחלק מתוך המערכת שקוראים לה ילדות. השוואות, מדדים, מה נכון לעשות, ‘אתה פחות מ’, ‘אתה יותר מ’, אתה צריך להשיג, להתאים, להיות שייך. במילים אחרות, להחביא את מי שאתה, את אותו אתה האוטנטי. וכך, שכבה אחר שכבה, מי שאתה ומה שהיית, נקרעים ממך חתיכה אחר חתיכה, והעצמי שלך נותר מאחור על מדרכת הילדות שלך.

מחטף של האני העצמי

ממושמעים ונאיבים אנחנו סומכים על ההורים שלנו, על התרבות. ‘אולי הם יודעים מה לעשות כדי היות מצליחים’ אנחנו שואלים את עצמינו כילדים, והנה, אנחנו כבר בתוך המנגנון, מסמנים V בכל הצ’קבוקסים הנדרשים. ציונים, השגים, קריירה, מקום מגורים נחשק, מכונית יקרה. נישואין מס’ 1 אחר כך גם מספר 2.  ילד, 2 ו-3 כי ככה נכון. עוד סימון, ועוד V ועוד אחד.

כמה מאיתנו הבינו שהסידור הזה לא ממש עובד והפכו למורדים וכשגם זה לא עבד מול כל ההתניות והציפיות, היו מי שברחו לסקס, סמים, אוכל או עבודה ללא גבולות. ובלי שאנחנו מבינים איך בדיוק זה קרה, אנחנו מוצאים את עצמנו באמצע החיים, שואלים את עצמינו – האם ייתכן שאנחנו עצמינו לקחנו חלק בטירוף הזה של השיכחה? בשקר הגדול ביותר שיש? זה שמבצע מחטף של האני העצמי, מניח מסכה ומשאיר לנו ברירה אחת והיא להתאים את עצמינו במקום לזהות מי אנחנו?

פחד שהופך לשליטה, ושליטה בשם האהבה

כולנו, ההורים, שוחים באותה בריכה ושותים את אותם ‘מי הורות’. אוחזים את הילדים במקום לשחרר. במקום להתבונן פנימה אנחנו מנסים להתאים אותם למה שנכון בעיננו. עשו לנו את זה ואנחנו עושים את זה לילדים שלנו, כשבשני המקרים – גם במקרה שלנו וגם במקרה של ההורים שלנו, הפחד משמש ככלי מרכזי, פחד שהופך לשליטה.

אהבה שהופכת לשליטה, ושליטה בשם האהבה – קשה מאוד להשתחרר מהם. הפרדיגמה ההורית צריכה לבצע מטמורפוזה. מערכת היחסים והקשר של הורה-ילד נשארו מאופיינים על ידי היררכיה ושליטה. כך היה בימי הביניים. כך היה בתקופות שלאחר מכן, וכך גם היום. יסודות העליונות ההורית היו נוכחים מאז ומעולם לא השתנו. למרות כל הטכנולוגיה, ההתפתחות, השינויים והמחקרים, הדינמיקה הבסיסית נשענת על תפיסה של שליטה ועליונות, וה-DNA הזה חייב להשתנות כדי לשחרר את עצמנו ואת הדור הבא.

‘לתקן’ את הילד שלנו

הצרה הגדולה ביותר היא התחושה של ההורה שהוא יכול וצריך ‘לתקן’ את הילד שלו. כל ריק בחיים שלנו כהורים וכל מצב שבו נראה שהילד שלנו פועל  נגד הערכים ותפיסת העולם שלנו, משמשים כבסיס למחשבה שעלינו לשנות, לתקן ולכוון.  זה נכון לגבי תפיסת התרבות הכוללת ונתמך על ידי פסיכיאטרים ומומחים אחרים שחושבים שככל שהסמכות והשליטה שלנו בילדים גבוהים יותר, כך הילדים שלנו יהיו טובים יותר. אנחנו לא מבינים שמה שאנחנו מאבדים הוא את הייחודיות שלהם, וגם את זו שלנו.  הילדים הם הגורואים של ‘לחיות בהווה’. אין להם הצמדות לעבר ולא מחשבות על העתיד. אין כמותם ללמד אותנו כיצד לחיות את ההווה. ההזמנה שלהם בדור שלנו היא לבצע את האבולוציה של ההורות. מילדים שצריך לגדל, להורים שצריכים להשתנות ולאפשר לילדים שלהם להיות מי  שהם. עד שלא נפסיק לשלוט ולעצב, לא יפסיקו המלחמות, ההצקות ויתר הפגעים כי אנחנו הם אלה המרחיקים את הילדים שלנו מעצמם.

המנדט שלנו כהורים – לגדל את עצמנו

הקשר ההורי מול הילדים הוא השורש. הוא הזרע. אם נוכל להכיל אותם במלואם, נוכל לשחרר אותם. וזה המנדט שלנו כהורים. לגדל את עצמנו כדי שהילדים שלנו יוכלו להשתחרר. לא צריך מדענים או לימודי מח כדי להבין שזה נכון, כי אנחנו היינו הילדים האלה, ואנחנו יושבים כאן, רבים מאיתנו בריקנות, ושואלים את עצמנו אם אנחנו שווים וראויים. מה שאנחנו פוגשים בעצמנו הוא השכחה מהמקור, מהמהות שאפיינה אותנו. ובמקום לעשות את זה נכון עם הילדים שלנו, אנחנו משקיעים בכל מה שלא נכון. ‘בואו נעשה את זה נכון יותר’ אנחנו אומרים לעצמנו, ובמקום לשלוח אותם לעשות מה שהם אוהבים באמת, אנחנו דוחקים בהם להצטרף לקורסים של הכנה לכיתה א’ , ללימודי שפת הסימנים כשהם פעוטים, לתרגל מתמטיקה ושפות עוד בטרם הלכו לגן – ובכלל, אנחנו שם כדי לדאוג שיהיה להם כל מה שאפשר כדי שיהיו טובים וראויים יותר.

אנחנו טובים מההורים שלנו (סימן שאלה)

אנחנו חושבים שאחנו טובים יותר  מההורים שלנו. אבל לא

החשיבה שלנו מייצרת את התפיסה לפיה אם לא נשלוט, תהיה אנרכיה, ושום דבר ראוי לא יצא מהם. החרדה שישבו כמבוגרים שעות מול המחשב במשחקי גיימינג אינסופיים או יהפכו המבורגרים בסניף נידח,  מפעילה אותנו. אין יתר הגנתיים מאיתנו. סוף סוף יש לנו במי לשלוט. במי למשוך בחוטים, במי למלא את הריקנות שבפנים. כן. סוף סוף יש לנו במי לשלוט – אז שנוותר על השליטה הזאת??

הילדים הם לא הבובות איתן אנחנו מזייפים חיים מושלמים

הורים לכו אחורה. וותרו על האשליה של המחשבה שאתם זקוקים לשליטה ולעליונות. השאירו מאחור את האגו. זוהי אמת לא נוחה לשמיעה. אף אחד לא רוצה לשמוע אותה, אבל אנחנו חייבים. הילדים שלנו הם לא הכלי שאיתו אנחנו משרטטים את החיים שלא היו לנו. הם לא היהלומים שאנחנו מעריצים ומקשטים איתם את הלבד שלנו והם לא הבובות שאיתן אנחנו מזייפים חיים מושלמים.

לילדים אין ברירה. הם מבקשים לראות דרך העיניים שלנו את האמת. אבל דרך העיניים שלנו נשקפים אליהם היום דברים אחרים. הם לא החוסר שלנו. הם לא האג’נדה שלנו. הם לא מה שאנחנו רוצים להשיג עבור עצמנו. אי אפשר שנמשיך להעמיד פנים, ובלתי אפשרי שנחזור לעשות לילדים שלנו את מה שעשו לנו. חייבים לסיים עם כל ה’אנחנו’ וה’אנחנו’ וה’אנחנו’ הזה, ולהפסיק להתבלבל מהצללים שאנחנו רואים ומייחסים להם את החיים עצמם.

 

ההרצאה של ד”ר שפאלי. אל תחמיצו!!!!

מה זה אומר לקבל באמת את הילדים שלנו הלכה למעשה

 

מכאן אפשר לרכוש את האודיו בוק שלה, המשפחה המתעוררת

לאתר של ד”ר שפאלי

הקפסולה מבקשת לעורר את כל מי שבא אתה במגע. להצית את הדמיון, להציף שאלות ולהניע תהליכים. הקפסולה היא כתף להניח עליה את הראש ומקום לנשום ממנו השראה. הקפסולה נוצרה כדי לקדם תהליכים של תודעה והתפתחות, והיא כאן ממש בשבילך.

More Stories
כבישה החמצה התססה ספר טבעי הקפסולה Hacapsula6
כח הכיבוש (בצינצנת)