fbpx
זמן לעצור הקפסולה hacapsula קורונה

זמן לעצור. אבל באמת לעצור

. (שידור חי 24/7 מהבידוד, לא נחשב עצירה)

שיעור התודעה של עידית עזרא כהן, עושה סדר ומחלץ מכל מה שמתרחש את הדבר החשוב ביותר לעכשיו: הנחיצות בעצירה המוחלטת ובהסכמה לקבל את מה שקורה עכשיו כפי שהוא.

היא מרחיבה על האופן בו העצירה וההשתקה מקלפת מאיתנו (וגם מכדור הארץ) את כל מה שצריך, ומסבירה מדוע כדאי לוודא שאנחנו לא ממשיכים לעבוד באוטומט שלנו גם מתוך הבידוד.

בתמצית שיעור התודעה המוגש כאן, מבט על הסוקר את מה שקורה ומתבקש מכולנו. בהמשך, כתבות נוספות המרחיבות חלק מהנושאים

דבר גדול מתרחש

מה שקורה בימים האלה לכולנו, הוא אירוע ענק ועצום שאנחנו לא מכירים. סוג של פרומו שלתוכו כולנו, כאנושות, מתארגנים. מוצאים את עצמינו מתעוררים לבוקר חדש שאנחנו לא ממש קולטים את המשמעות שלו ולא מבינים אותו באמת.

המדענים אינם יכולים לספק תשובות והכלכלנים אינם מסוגלים לשלוט במתרחש או לקבוע מה יהיו ההשפעות ארוכות הטווח של הימים האלה.
אין שום פינה בעולם שהקורונה נחסכת ממנה, אין מעמד או קהילה המוגנות מפניה. מציאות חדשה מתרחשת לנגד עיננו, וכמעט לכולנו כבר ברור שאנחנו עדים לתהליכים ולהשפעות שאין לנו עדיין יכולת להבין.

כל תחזית או הערכה המתקיימת, מבוססת על מודלים ישנים שאין להם תוקף. דבר גדול וחדש מתרחש וכולנו יחד איתו, מתקדמים לעבר הלא נודע.

ידענו שזה יגיע

במובנים רבים מה שקורה עכשיו היה צפוי. כבר תקופה ארוכה מאוד ברור היה שדברים קיצוניים עומדים להתרחש. ידענו שאיבדנו כיוון, ידענו שאנחנו טובעים בצריכה אובססיבית, ידענו שאנחנו פוגעים בנו ובסביבה שלנו. ידענו גם שאם לא תתקיים טלטלה פנימית, תגיע אחת חיצונית –  לא בכדי להעניש אותנו, אלא כדי לסייע לנו לייצר איזון.

אבל את האסונות הרגילים, האנושות כבר מכירה, ואפילו שריפה של יבשת שלימה לא הצליחה לייצר תנועה של שינוי. על מנת שיגיע משהו מערער ומטלטל באמת, חייב היה להתרחש דבר חדש באמת ולא מוכר. והנה, אנחנו עומדים בפני אותו דבר שלא חווינו מעולם, מנסים להתארגן על החדש, אבל עם אותם כלים ישנים.

מתייחסים לחדש אבל בכלים ישנים

לקח זמן להבין שמדובר בדבר גדול ואחר. בכל מקום בעולם, מגיבים אחרת לנושא, אבל ממקום משותף אחד – והוא השוואה לקיים. בחינת המציאות ביחס למה שיודעים כבר ומכירים.
משום כך היו מי שהשוו את הקורונה לשפעת ומשום כך גם רבים נתלים בתקווה שתחלוף בקיץ – וזאת בשעה שכבר עכשיו רואים שבמדינות חמות עדיין מתקיימות הדבקות והתפשטות.
והאמת היא שמה שאנחנו חווים פה הוא לא אירוע, ולא שינוי. אנחנו עדים לטרנספורמציה בעת התרחשותה, אולי אפילו אבולוציה.

החדש – כמו חדש הוא כזה שאין לנו כלים להשוות אליו דבר או להבין. אנחנו מנסים להגיד שדומה ל, או משהו בסגנון, או כמו – אבל לא באמת יודעים. והחדש מתרחש כדי להבטיח שלא נוכל לחזור אחורנית לאותו דבר.

אולי נכון להגדיר את נקודת המצב שבה אנחנו נמצאים כרגע כנקודה הנמצאת במרכז המפץ.  מפץ שאפשר יהיה להבין אותו, את המשמעות שלו ואיך להגיב אליו, רק חרי שענני האבק יתחילו להעלם. עד אז אפילו לא ניתן לבצע השערות.

הכחשה, הדחקה, חרדה, סתגלנות

כדי שהדברים יתחילו להיות ברורים, עלינו להודות בכך שאנחנו נמצאים במצב של אי ודאות. כולנו נמצאים בתנועה, חווים משהו שהאנושות לא ידעה קודם, וכולנו לומדים יחד להתקיים ולפעול במצב של חוסר ודאות.
כל אחד מגיב למצב הזה לפי סגנונו הוא. גם מדינות, דרך אגב, מגיבות באופן שונה, ובהתאם ל-DNA ההתנהגותי והרגשי שלהן.

יש מי שמכחישים ומדחיקים (‘זו קונספירציה’, ‘לא מתים מזה’, ‘זו בסך הכל שפעת’, ‘עזבו תוך ארבע שבועות זה מאחורינו’). יש מי שמצויים במצב של חרדה ופניקה, יש מי שנמצא בסוג של הצפה, overwhelming מצב שחלק מהביטוי שלו הוא חוסר עשייה וקיפאון, ויש מי שהם סתגלנים, מתארגנים על עצמם ועל הדבר.

לא נפקדת גם הקבוצה המבצעת רומנטיזציה לכל מה המתרחש. מי שמדבר רק על הטוב שמגיע עם הקורונה, על הלב הפתוח והתמסרות אין קץ לדבר.  אין לטעות בכך, זו התנהגות לא מותאמת שאינה רואה ומכירה במשמעות העמוקה של הדברים.

הקורונה מגיעה עבור כ-ו-ל-ם

גם מי שליבו פתוח, גם מי שעובר תהליכים של התפתחות, גם מי שמדייק וגם מי שמחשיב את עצמו במעגל ‘המתעוררים’, לא יוכל לדלג על המציאות החדשה. כדאי לזכור תמיד, שכל מה שמגיע לפתחנו, טוב ורע, מגיע לטובת התנסות מקדמת שלנו. גם אם הדבר לא מתרחש עלינו ישירות, בתוך הנתיבים שלנו ישנם אנשים אחרים ומצבים דרכם אנחנו חווים או נחווה אירוע בסדר גדול כזה, ברמה הבריאותית, הרגשית, הנפשית או הכלכלית.

אין מתכון ואין נוסחה ‘רוחנית’ או פרקטית, שאפשר לבצע כדי להימנע מלהיות או לחוש את התוצאות של הימים האלה. מי שחולה אינו בהכרח אדם שסטה ממסלולו, ומי שבריא אינו בהכרח אדם שדרכו מדויקת.

כשהנורה של המנוע נדלקת, לא ממשיכים לנסוע

המערכות העולמיות מנסות להדביק את הקצב, אבל אף אחד לא מצליח באמת. גם ברמה האישית וגם ברמה המדינית, הדבר הנכון ביותר כרגע הוא לעצור (אין הכוונה לעצירה בטיפול או בסיוע הנדרשים, אלא בנסיונות להשפיע, לאזן או לשלוט בגורמים שאין אפשרות לנהל אותם).

אפשר להשוות את המציאות לרכב, שתוך כדי נסיעה נדלקת לו הנורה האדומה של תקלה במנוע. אם ממשיכים בנסיעה, ‘גומרים’ את המנוע. כל אחד מאיתנו יודע, שמוטב לנו לעצור מייד כשהיא נדלקת, ולהמתין.

להסכים

כולנו, כאנושות, נמצאים במצב של התארגנות. התארגנות ברמת הגוף הפיזי, ברמת המרחב, ברמה הרגשית וגם ברמה הרוחנית. התגובה האופטימלית לימים האלה היא גמישות והסכמה. איזה סוג של הסכמה? להסכים להיות בתוך המציאות וההתרחשויות ולהיות מסוגלים לעשות זאת, מבלי להבין מה מתרחש ומה המשמעות של הדברים, הן בטווח הקצר ובטווח הארוך.

יסייע לנו במציאות שנוצרה, לנסות ככל האפשר שלא להעתיק לתוכה את האוטומט הרגיל שדרכו אנחנו פועלים. אוטומט שבא לידי ביטוי באינסוף צורות. לפעמים יתבטא האוטומט הזה במנגנון בריחה, לפעמים בעיסוק יתר, לעיתים בדאגה בלתי פוסקת לאחרים או התמקמות בתוך ‘תפקיד’ שאנחנו רגילים להתנהל דרכו בכל המישורים.
הימים האלה מבקשים מאיתנו להתכנס ולשתוק.

להתנקות

כבר תקופה ארוכה שאנחנו נמצאים בזמנים המנקים מאיתנו את כל מה שלא נכון ונחוץ. אנחנו מתקלפים מאנשים שהיו איתנו בקשר שנים ופתאום נעלמים מחיינו, ממקומות עבודה שלא נכונים לנו, מבני זוג לא מתאימים, מנכסים מיותרים וממשקולות המקבעות אותנו. ההווה מביא אותנו ממש לכדי זיכוך של הדבר.

כולנו נמצאים בדלת אמותינו כרגע, דואגים רק למה שחשוב. אנחנו ממשיכים להתקלף בימים האלה מההרגלים הקבועים שלנו. מבתי הקפה, הסיגריות שקפצנו לרגע לקנות מהקיוסק בפינה, מהאימונים בחדר הכושר, מהסרט השבועי בקולנוע, מהמניקוריסטית, מהספר, מהמסעדות אל תוך הלילה, מהחוגים ומכל מה שהיה חלק כמעט בלתי נראה (ומובן מאליו) מחיי השפע שלנו.

יחד עם ההרגלים, אנחנו נפרדים מהשגרה, מהמסכות שאנחנו מעמידים מול אנשים אחרים ומהתפקידים שלקחנו על עצמנו שלא לצורך.
המצב מביא אותנו לסוג של פרידות קטנות כפויות. מחברים, מסבא וסבתא שצריכים להישמר בביתם, מילד חייל שארז תיק ל-5 שבועות, מעמיתים לעבודה ומשגרת הצהלות של הקטנטנים שבאים לבקר אחר הצהריים.

כל מה שקורה, מביא אותנו לנקודה שבה אנחנו נדרשים להתייחס לאירוע מנקודת מבט חדשה.
כולנו שבים אל המבנים הפיזיים והאנרגטיים שלנו. אנחנו חוזרים לבסיס, מתבקשים לשמור על ניקיון והיגיינה, ובאותה נשימה, מחזירים שמיים נקיים לכדור הארץ ומים צלולים לנחלים ולנהרות.

במקום החוצה – פנימה

לכל הדבר הזה קדמה התנהלות מסוימת שבה הכל היה בחוץ. חופשות, אוכל, אימוני ריצה, טיולי אופניים. כל מה שעשינו צולם, תועד, הופץ ודורג. התנועה המתבקשת בימים האלה היא התנועה הפוכה. היא התנועה, פנימה.

המערכת המתחוללת, דוחקת בנו להיות בשקט בלי הצורך להוציא החוצה כל דבר וכל חוויה. לוותר על התיעוד הבלתי נגמר של סגנון חיים שקרי או לא שקרי (לרוב, לא תואם מציאות) – חיים שעברו להתנהל במימד המתקיים כמעט אך ורק בתווך של נראות חיצונית, שהלכה והגבירה כל הזמן את המרחק שלנו מעצמנו. מרחק שאיפשר לנו להחריב את הכדור, את הבית היחידי שיש לנו, ולשתף פעולה עם תרבות צריכה מופרעת, שהפכה אותנו לעבדים שאינם קשובים לשום סוג של קול פנימי או הדרכה.

כל כך הרבה אנשים ביקשו בתקופה האחרונה לעצור את המירוץ. ביקשו זמן. זמן לחשוב, זמן להיות עם אנשים שהם אוהבים. זמן להחליט אם ואיך לפעול אחרת

עצירת הכל וההתכנסות, מאפשרת לנו להבחין בבהירות במה שאנחנו מקבלים, ומה שאנחנו נותנים, בכל רמה אפשרית, ובטח ברמת הסביבה הקרובה ביותר שלנו. החל מהאדמה וקשרי הגומלין עם הטבע,  ועד מערכת היחסים שלנו עם עצמנו.

אולי לראשונה בחיינו, אנחנו  נאלצים להישאר עם מי שאנחנו באמת, עם ההבנה של הערך שיש לנו, ללא תג ההכנסות, המעמד  והרכוש שלנו.

המניעים הגלויים והנסתרים של התיקון, מקיימים עכשיו את ההשתקה. הם גורמים להתכנס, לבדוק מה באמת קיים, מה באמת אנחנו צריכים. מה נחוץ ומה מיותר בכל הרמות.
ההתכנסות שנכפתה עלינו, מאפשרת לנו להבין באמת מי חשוב, מי קרוב אלינו, עם מי אנחנו כן ועם מי לא. היא מייצרת תנועה מנוגדת של התכנסות מצד אד, והתרחבות המגיעה באמצעות שיתופי פעולה, מצד שני. וכן. ללכת לסופר ולהשאיר מצרכים מבוקשים או אלכוג’ל לאנשים אחרים – הם גם שיתוף פעולה.
האם נוכל בימים האלה לא לראות רק את עצמנו לבד? לסייע, לפתוח את היד, להבין, להתחשב? לתת מבלי לצפות לתמורה?

עוברים מאוטומט לידני

העצירה והשתקה חודלים את האוטומט. ההקפאה גדולה וכוללת עד כדי כך, שאי אפשר להתנגד אליה. כאילו מישהו ניגש ללוח הבקרה, וכיבה כל כפתור של התנהגות או קבלת החלטות המבוססים על מנגנון  התנהלות אוטומטי, אישי או מדיני.

כמי שמוצאים שקט במנגנונים אוטומטיים, מומלץ שלא להמיר מנגנון אחד באחר, בעיקר מכיוון שרק כשעוצרים נגלית דרך חדשה.

ה-being תופס עכשיו את קדמת הבמה כי העשייה פסקה. אם בכח ואם בכוונה מודעת – כל אחד יחליט איך, אבל ה- doing פסק, ועם ההוויה הנוכחת הנמצאת בכל מה שכאן ועכשיו, מגיעה הבנה נוספת. ההבנה שגם אם הדבר עצום, אנחנו לא קורבן של הסיטואציה הזו, אלא משתפי פעולה, ותוך כדי תנועה,  נבין טוב יותר איך להתמודד, איך להתבטא מול זה, ומה נכון בשבילנו הלאה. להיות אותו דבר – פשוט לא נוכל.

ללא התנגדות

אנחנו מתבקשים לשתף פעולה באופן הכי גבוה של המושג. להיות נכונים לקבל את המציאות החדשה. כי גם אם נתנגד, וגם אם לא, התוצאה תהייה זהה. השינויים הם גדולים מדי בכדי שהמערכת והאישיות יוכלו להכיל אותה. לכן גם מתקיימים התקפי חרדה רבים בתקופה הזו.

התקפי חרדה וקושי, יש שיטות טיפול רבות, אך אין שיטה או דרך אחת שמתאימה לכולם. צריך לזכור, שלא סתם הוירוס פוגע בנשימה. נשימה היא ביטוי של החיים האלה, ואנחנו – הדבר המרכזי שהפסקנו לעשות בעידן הזה, הוא לנשום. סתמנו את הביטוי של הנשימה, של החיים עצמם, באינסוף צורות. וכן, גם הכדור שב לנשום בזכות הוירוס, אחרי ששום תנועה, ממשל או פעיל חברתי, לא יכלו להועיל.

תרגילי נשימה הם דרך לווסת, לאזן ולהחזיר אנשים למרכז של עצמם. מומלץ לקיים אותם בשגרה.

אופטימיות

לא מדובר בסוף העולם. מה שקורה כאן הוא התקיימות של תהליך אנושי המקבל עזרה מאוד גדולה מהיקום לטובת איזון. אנחנו בהערכת מצב, והדבר החדש שיתהווה, יהיה בהכרח משהו שיהיה נכון בהרבה לאנושות.

אולי עדיין נרצה ונתגעגע לכל הדברים שהיו קודם. לטיסות האינסופיות לחו”ל, למסעדות, לקניות הבלתי פוסקות ולכל יתר הביטויים המוחצנים של התקופה, אבל הדברים החדשים שיווצרו יהיו הרבה יותר נכונים לנו ולמידתנו.

כולנו היינו עבדים של הצריכה האינסופית, של התיעוד הלא נגמר, של ההשוואות, היחסיות והסיפוקים שאף פעם לא באמת התממשו.
אנחנו צריכים להרגיש בנעלי הבית בתוך הנפש שלנו. בנינוחות.
זמן להירגע. אף אחד לא צריך להיות בימים האלה, משהו שהוא לא.
זה אינו זמן להערכות מצב, למחשבה על איך נסתדר בעתיד או על מה שעשוי לקרות. זה זמן לצאת מהתסריט האפוקליפטי ולהתבונן על כל מה שמעבר לדברים.

.

עידית עזרא כהן, מלווה תהליכים של התפתחות באמצעות התודעה, ומאירת דרכים. ניתן לתאם איתה  פגישת יעוץ אישית טלפונית, באמצעות 054-5292574: 

 

לקבלת ניוזלטר עם כל מה שהכי:

הקפסולה בדרך אליך עם מה שחדש, ומה שאוטוטו מגיע. אירועים, קורסים אונליין, ריטריטים ופרקים חדשים בפודקסט. לפעמים קצת אויר. הרבה פעמים פשוט זווית אחרת להתבונן ממנה על הדברים, אבל תמיד תמיד, במינון נעים ובלי להעביר את הפרטים שלך לאף אחד אחר.

 

הקפסולה מבקשת לעורר את כל מי שבא אתה במגע. להצית את הדמיון, להציף שאלות ולהניע תהליכים. הקפסולה היא כתף להניח עליה את הראש ומקום לנשום ממנו השראה. הקפסולה נוצרה כדי לקדם תהליכים של תודעה והתפתחות, והיא כאן ממש בשבילך.

More Stories
בוקר טוב! הגיע זמן לכתוב