אם הייתי צריכה לתת כותרת משלי לימים האלה, הייתי בוחרת במילה שינוי. אני אפילו לא מתייחסת לרמה העולמית או למה שקורה כאן בארץ שמרגיש כמו נחשול משוגע ומטורף. אני מצמצמת את הפרספקטיבה ובתוך התוהו הזה מתייחסת ל- אני.
לא משנה על מה אני מתבוננות, הוא משתנה ממש תוך כדי שאני מביטה בו.
אני מתקשה לזהות את עצמי בכל כך הרבה מובנים. כאילו סך החלקים שלי התפרק ונמצא עכשיו מרחף מולי באויר ומנסה להתלכד מחדש. לפעמים אני ממש יכולה לשמוע בת קול מהורהרת משחקת לה בפאזל הזה שהוא אני. אני קמה בבוקר וכל החלקים שלי זזים איתי, אבל שום דבר ממה שהייתי כבר לא מרגיש במקום.
אין טוב או רע, יש ישן וחדש ויש את השיוט שבינהם והריקוד הזה קדימה-אחורה-למעלה-למטה-ולצדדים. הישן מרגיש בטוח גם כשהוא לא מיטיב איתי. החדש? לא ממש ברור מהו. יש לחדש מן נטייה להציב תמרורים ואבני דרך. אבל מה בדיוק? אפשר לגלות רק שמוכנים להרפות.
אני מחפשת תשובות. שמישהו יסביר לי מה קורה. שיגיד מתי חוסר הנחת הזה יסתיים. מתי ירגע הביעבוע שמתחת לדברים. מתי ארגיש ׳במקום׳ ואפסיק לחוש שאני מהלכת בארץ זרה.
וככה עוברים הימים. כאילו הכל אותו דבר אבל הכל אחרת. הבית השתנה על יושביו. המעגל הראשון של האנשים שמקיפים אותי משתנה גם הוא. לא בכאב. כל אחד משתנה לעצמו ואני לעצמי. משתנה המיקום שלהם על ציר הקירבה או היעדרם הנוכח. שיחות עומק מתחלפות בפרוצדורות. עם אחרים מתעוררת כמיהה להעמיק. אני אוכלת אחרת. נראית אחרת. מאריכה שיער, מפסיקה להאריך, זורקת בו גוונים, רואה חוטים של כסף. אפילו השיער לא יציב ושום בבואה שנשקפת מהמראה לא מרגישה אני. מי זאת? אני ממלמלת לעצמי בוקר, צהריים וערב.
בחוץ הכל כרגיל. אני עובדת, מחייכת לאנשים שחולפים על פני, הולכת לסרט בסינמטק ראש פינה ושותה הפוך על שקדים בקפה החדש שנפתח בצמת. אני אוהבת את הילדים שלי יותר ממה שנעים להם להכיל (טוב לפחות לאחד מהם), חולמת על גיחה ללונדון וזקוקה בדחיפות ללפטופ חדש. לרוב מצליחה להבין את מי שלא מצליח להבין את עצמו, משלבת ידיים עם הבינה המלאכותית ומצמיחה שני עציצים לתפארת על אף המוניטין המפוקפק שלי בנושא. בחוץ הכל כרגיל. אבל בפנים כל הנקודות מפוזרות.
יש חוסר נוחות מאוד גדול להיות במקום הלא יציב של השינוי. כמו רעידת אדמה מתמשכת. לא אחת שמחריבה הכל בין לילה. רק איזה מן רעד מתמשך ששום דבר לא שקט בתוכו. בהתחלה ניסיתי למצוא את השקט ועכשיו אני פשוט מתמסרת לרעידות הקטנות האלה. לא בגלל שאני רוצה. פשוט בגלל שאין שום ברירה אחרת.
אני יודעת שהכל מתחבר מחדש. שלוקח זמן. לא יום, לא שבוע, לא חודש אולי אפילו לא שנה. הדחק הזה לפתור את אי הנוחות לא מרפה. הצורך להניח רגליים בטוחות על משטח יציב. להבין מה קורה, לאן הולכים, מה עושים ועם מי – אני מבינה שהצורך הזה הוא הוא הדבר שיש להרפות ממנו.
אולי אלה ימים של גלישה, אני חושבת לעצמי. לא שבאמת גלשתי אי פעם. אבל מרגיש לי שמשהו בתוך התנועה הלבדית, כשכל דבר משפיע ובעיקר שיווי המשקל, ושהחלק הגדול הוא לא שלך אלא של הגלים – משהו משם הוא מה שמתרחש איתי. אני, אני רק עומדת על הגלשן. זו גם היציבה וההכוונה של הגוף, אבל אלה הגלים והרוח והמים והתנופה שלוקחים איתי איתם.
מקשרת מכאן את הלקט שלי לפודקסטים שלחלקם אני מאזינה באדיקות במיוחד בימים של שיוט לא ברור. אולי גם אצלכם יש ימים של שינוי וגם לכם יעזור, עד העונג הבא.
שלכם, גלית
(התמונה – יצירת משותפת של מידג'רני ושלי)
