התקופה הבלתי תאמן הזאת שנפרשה בפנינו, טומנת בחובה אפשרות להתפתחות עצומה וקפיצות מדרגה גדולות. לרוב ההרגשה היא שכוחות חיצוניים גדולים הם אלה שמונעים מאיתנו את היכולת לשעוט קדימה, אבל האמת היא שהמעצורים קשורים בעיקר למה שבתוכנו פנימה.
אצל כל אחד מאיתנו מצויים מתחת לפני השטח אירועי חיים בעלי משמעות, שכלפיהם אנחנו מרגישים כעס חרטה, צער ואשמה על האופן שבו נהגנו כלפי עצמנו או כלפי אחרים. מדובר במקרים, במצבים ולעיתים במערכות יחסים שלמות שעצם המחשבה עליהם מעוררת בנו אי נוחות כבדת משקל, המשפיעה על כל הוויה שלנו.
שיעור התודעה של עידית עזרא כהן מדבר על התנאי המרכזי המאפשר התקדמות בימים האלה. השלתם של משאות רגשיים כבדי משקל שאנחנו סוחבים שנים. המפתח שיאפשר לנו להגיח מתוך הכלוב שלתוכו הכנסנו את עצמנו, הוא הסליחה העצמית. היא זו שתאפשר להשיל את המשקולות ולהתקדם. אבל על מה לסלוח, מה זה אומר סליחה עצמית, מדוע זה לא פשוט (אבל אפשרי) ואיך עושים את זה תכל'ס?
המחיר שאנחנו משלמים
המשאות הרגשיים שעליהם אנחנו מדברים לא נובעים מאירוע שולי או מקרה איזוטרי. מדובר בנושאים גדולים. שיעורים ודפוסים החוזרים על עצמם שוב ושוב במהלך החיים שלנו. מערכות יחסים, החלטות, קשרים ואירועים מכוננים – המלווים בייסורים, חרטה ורגשי אשמה.
המקרים והמצבים האלה הם אותו פצע שאנחנו מסרבים לגעת בו. זו יכולה להיות מערכת יחסים נצלנית או אלימה שהסכמנו לחיות בתוכה, בגידה בבן הזוג שלנו, ניכור מתמשך מאב או מאם, חוסר גבולות שלנו כהורים שדחף מתבגר למעשים שעליהם שילם מחיר כבד, הזנחה של ילד בעלת תוצאות הרסניות, סוד של בן משפחה שהוצאנו לאור וגרם למפולת שלגים נוראית, חבר קרוב שהלכנו אחריו באופן עיוור ומצאנו את עצמנו באיבוד שליטה מלא על החיים שלנו. לא חסרות דוגמאות למצבים בהם עשינו מעשה 'נוראי' לעצמנו או לאחרים, ועם הזמן הדחקנו, קברנו והרגשנו שהשארנו מאחורינו. אבל לא באמת השארנו מאחור.
הכלוב שהמפתח שלו מצוי בידנו
מדובר במסה רגשית מאוד גדולה. במצבים הנוגעים למערכות היחסים המשמעותיות ביותר שיש לנו, לרוב מול ההורים שלנו, מול הילדים, מול בני זוג וחברים קרובים מאוד. גם אחרי שחלפו שנים, אנחנו עדיין מרגישים שמדובר ב'דבר גדול', אבל מפחדים לצלול פנימה ולפתור את הדברים. למרות שאנחנו יודעים בבירור שניקוז המוגלה והחיטוי יעשו לנו טוב, אנחנו מפחדים לגעת בפצע ונמנעים כמעט בכל מחיר מהחוויה המכאיבה הכרוכה בכניסה פנימה. כדי שלא לכאוב, אנחנו מפעילים מנגנונים רבים שאפשרו לנו להימנע מהעיסוק המכאיב. אפשר לדמות את ההמינעות הזו ככלוב. כלוב שאת הדלת שלו סגרנו בעצמנו. הסליחה היא המפתח החוצה, ופעולת הסיבוב של המפתח, בדרך החוצה, הנה ההתמודדות. הדרך היחידה באמת להשתחרר, היא לצלול עמוק פנימה ולהתמודד.
נושאים שלעולם לא ירפו מאיתנו
ושוב – לא. לא מדובר כאן בריב קטן או בהתקלות לא נעימה, אלא בנושאי חיים שעלינו לבצע מולם תהליך של סליחה עצמית. נושאים שחוצים את החיים שלנו שוב ושוב באינסוף צורות ובאמצעות שליחים רבים. דפוסי התנהגות שאנחנו מכירים בעצמנו היטב. נתינת יתר, שליטה, חוסר גבולות, אי הקשבה, ביטול עצמי, חמדנות, תלות ועוד ועוד. מכיוון שהעיסוק בנושאים הללו מעורר בנו אי נוחות גדולה, אנחנו מאוד יצירתיים בהימנעות. רובנו מפעילים מנגנוני הגנה רבים של הכחשה, ועשויים לעבור חיים שלמים מבלי לגעת בדברים. כדי להסכים לשהות בסיטואציה המעלה את הדברים לקדמת הבמה, צריך להיווצר בחיים שלנו מצב מאוד מיוחד שיחייב אותנו לעמוד מול אותו עניין, כי בהתקיים המנגנון הטבעי, נעדיף לדלג על כך. אולם יש להבין כי הנושאים הללו, לעולם לא ירפו מאיתנו. הם יישארו איתנו, ישפיעו עלינו וימשיכו להתקיים ברקע של כל מי ומה שאנחנו, למשך כל חיינו.
נקודת המיצוי – המפתח להתקדמות
מתי מגיע הרגע שבו אנחנו מפשילים שרוולים וניגשים לטפל במה שנמנענו ממנו? בנקודת המיצוי. ברגע הזה שבו אנחנו מבינים שאי אפשר להמשיך ולקבור את התחושות הלא נעימות ששבות ועולות מעת לעת. נקודת המיצוי היא המנוף לצמיחה ולהתפתחות. היא כמו גל גדול שאת האנרגיה שלו אפשר לנצל על מנת להתקדם. אנחנו יודעים לזהות את אותו אירוע עברי ככזה שכבר אינו מותאם למי שאנחנו היום. אנחנו גם מבינים שישי לנו מחויבות כלפי הוול-ביינג שלנו. ואם אנחנו מצליחים להרגיש ולזהות את מה שמופרש מתוך העמדה שלנו כלפי אירועי העבר כמזיק, אנחנו מבינים גם שיש לנו אחריות בלנקז אותו מאיתנו. השלב הזה שבו אנחנו מזהים את המקום שלנו כרוצים להיפרד מתחושה מסוימת, היא השלב להתקדם.
יש לנו אחריות לגבי ההתפתחות שלנו, ולכן אי אפשר לעבור את החיים ללא העומקים הללו. עכשיו, בימים האלה של הקורונה, מה שיש לנו בשפע, ומה שניתן לנו, הוא הזמן והאפשרות להיות בתוך אותם עומקים.
הטריק של המיינד: ממקרבן לקורבן
כשנהיה מוכנים לצלול פנימה, נגלה בשלב הראשון, שאותם אירועי עבר קיבלו חיים משלהם, והם ממשיכים להתקיים כאילו מעולם לא הסתיימו באמת. נראה כאילו התרחשו אתמול, למרות שהתרחשו לפני עשר, עשרים ואפילו שלושים שנה. לזמן אין משמעות.
בין אם אנחנו חשים שמישהו אחר היה קורבן למעשה שלנו, ובין אם אנחנו מרגישים שאנחנו היינו קורבן למעשה של מישהו אחר, אנחנו מתמקמים בעמדת הקורבן. שנים ארוכות ניזכר באירוע, ונתכווץ, ממש ברמה הפיזית. עם אי הנוחות יעלו התהיות: 'איך עשיתי את זה'? 'למה עשיתי את זה'? 'מה חשבתי לעצמי'? 'איך אפשרתי שיעשו לי את זה"?
לחרטה הזו יש פוטנציאל להפעיל בתוך המערכת שלנו דברים מאוד קשים, הגוררים הרבה מאוד פעמים התנהגות המרבה בפיצויים (כלפי עצמנו או כלפי האחר), חוסר אוטנטיות והימנעות הנגרמת מהפחד לשוב ולעשות את אותה טעות שוב. עמדת הקורבן היא קריטית, שכן היא רוויה בסבל שאותו אנחנו מתקשים 'להחזיק' לאורך זמן. חוסר היכולת להכיל את הסבל, מייצר את מערך ההגנה. והנה, הם שוב. הכחשה והדחקה.
נחוצה נקודת מבט חדשה
ראייה אחרת של המצב היא חלק מההתפתחות. היא מאפשרות להוריד את המסה ששמנו על הדבר ולפנות מקום לחמלה שחייבת לבוא בצורה אקטיבית, בדיוק כפי שאנחנו מרגישים חמלה לאחר.
כדי שנעביר את עצמינו תהליך של סליחה אנחנו צריכים ליצור מרחב של עיבוד של אותו אירוע. כשאנחנו מצויים רק בזיכרונות ובענישה, אין אפשרות שהדברים יקבלו צורה אחרת. האירועים והמחשבות ימשיכו להתנגן בסגנון ריפליי, במן לופ אינסופי מתיש ומחליש. את העיבוד של היסטואציה, את אימוץ נקודת המבט האחרת, יכול כל אחד לערוך לפי סגנונו הוא. בשיחה, ביצירה, בכתיבה, במחשבה, גם אם מדובר באירוע חד פעמי וגם אם בסיפור חיים מתמשך.
הבנה – הפתח (והמפתח) לשינוי
אחת הדרכים לפצח אירוע קשה או דרמטי הוא להסתכל על אותו אירוע באופן אחר. היכולת לראות הנסיבות באופן רחב יותר. תהליך התבוננות אחר מקיים בנפש סוג של איוורור.
כדי לאמץ נקודת מבט חדשה, צריך לדמיין את עצמנו מחוץ לעצמנו. מחוץ לסיטואציה. ממש כמי שמתבוננים על אדם אחר לגמרי.
רק הסתכלות רחבה ונקודת מבט שונה, יכולים לגרום לנו לקיים את תהליך הריפוי שישחרר אותנו מהאחיזה המקרקעת והמגבילה. צריך איזו פרספקטיבה על האירוע. ההיגד הפנימי שיוכל לקדם אותנו הוא: "באותה נקודת זמן, עשיתי את מה שיכולתי לעשות כי הייתי ברמת תודעה מסוימת". לא ניתן לשפוט אירועי עבר בדיעבד, מתוך החכמה של היום.
השאלות שעלינו להפנות כלפי אירוע הראוי לסליחה עצמית היא לשאול את עצמנו מה גרם לנו באותו רגע נתון להתנהג כך. להבין מה היה הרקע באותה תקופה שאפשר לנו להיות ולפעול בעמדה הזאת, בין אם מדובר בתוקפנות, ניצול, ביטול עצמי, פזיזות ועוד. כדי לחמול אנחנו צריכים להיות בעמדת הבנה. לא יספיק להגיד 'אני סולח.ת לעצמי'. צריך להבין את הדברים לעומק. אחרת, נפגוש בדברים שוב ושוב.
אנחנו כבר לא אותו אדם!
כדי להבין את עצמנו עלינו לזכור שאנחנו מתמודדים עם כל אירוע בהתאם לדרגה המנטלית, הרגשית והרוחנית שאנחנו נמצאים בה באותה נקודת זמן. זאת אומרת – אם אני מייסרת את עצמי על כך שהסכמתי להישאר בבית בו ספגתי אלימות, עלי לזכור כי הייתי באותה תקופה במקום מנטלי רגשי רוחני מסוים שאפשר זאת. אם הזנחתי את הילד שלי במשך תקופה מסוימת, כדאי להיזכר ולקחת בחשבון, שבאותה תקופה הרגשתי אבודה בעצמי, מרוקנת, שבורה, חסרת אנרגיה ויכולת להכיל אדם אחר. עלי להבין זאת ללא שום שיפוט. לא משנה מה אירע. עלינו לזכור שהדברים התרחשו מתוך ניסיון לספק לעצמנו צורך מסוים. עלינו לברר עם עצמנו איזה צורך היינו צריכים לספק באותה עת. הבירור יעזור לנו מאוד להבין את המניע. הבנת המניע היא הניקוי עצמו.
בשלב שבו אנחנו מבינים את השורש של הדברים, עלינו לשוב ולהיזכר בכך שהתדר שלנו משתנה כל הזמן. ההבנות שלנו משתנות, המודעות שלנו משתנה. בהתאם לכך אנחנו מתפתחים, ומכיוון שכך, כשאנחנו מסתכלים אחורה, אנחנו בעצם לא מסתכלים על אותו אדם שאנחנו היום. ברגע שהבנו משהו, אנחנו כבר שונים. הסליחה שלנו מיועדת אמנם לנו, אבל אנחנו סולחים כבר לאדם אחר. למי שהיינו אז. והאמת היא, שהרבה יותר קל לסלוח כך.
טעויות – מרחב התפתחות לכולם
אחת ההבנות העמוקות ביותר ובמובנים רבים גם המרפאה ביותר היא זו שהטעויות שאנחנו עושים הן הכרח המציאות כדי ליצור מרחב ללמידה. המבט הוא פנימי עמוק ולא חיצוני. אין מה להפנות החוצה אשמה כלפי הנסיבות, המצב או אנשים אחרים. עלינו לקחת את האחריות על הסיטואציה ולהבין שהכל קשור פנימה.
הנפש חווה את האירוע כטעות, אך לא הנשמה. אנחנו אמורים לטעות. גם טעויות גדולות ומפוארות. אנחנו לא מושלמים ולא נוצרנו להיות כאלה. יש לזכור כי הצד השני הוא תמיד שותף פעיל לאירוע. גם לאדם שבו פגענו, או לאדם שפגע בנו – היה מה ללמוד ברמת התודעה מאותו מקרה. אנשים רבים נתרמים מהטעויות שלנו, ויש כאלה שעבורם זוהי קפיצת מדרגה אמיתית (זוכרים את המורה שגוהר מעל התלמיד ושואג עליו שהוא אפס ולא יצא ממנו שום דבר? ואיך התלמיד הזה לימים יושב בכיסא מפקד טייסת קרב, ומספר על איך קידם את עצמו והוביל את עצמו לאן שהגיע, בגלל אך בזכות אותה אמירה? זוכרים את הזוג שהתגרש בסערה לאחר שהאישה בגדה בבעלה וניפצה את ליבו לרסיסים, ואחר כמה שנים של התרסקות טוטאלית, משהתאושש, התמקם בתוך זוגיות נפלאה, ומודה לה בליבו כך, עד עצם היום הזה?).
אם מתבוננים בדברים בצורה הזו, אפשר לעכל ממש, להבין ולפרק את אירועי העבר ולשחרר אותם. אם משאירים את הדברים כקורבן ומקרבן, אירועי העבר ימשיכו להיות תלויים מעלינו. עלינו להסכים לראות באמת את מי שעומד מולנו. לא כמי שמחלישים את הצד השני, ולא כמי שמתבוננים בו דרך ציפיות. עלינו לכבד את הצד השני ולהסכים לראות אותו כפי שהוא. להבין מה הוא מביא איתו אל תוך הסיטואציה ואל תוך החיים שלנו, ולא להשליך עליו את מה ששלנו. ניקוי שכזה יאפשר לנו נקודת מבט חדשה, נקייה, רעננה, המאפשרת להצמיח מתוכה דברים אחרים.
איך יודעים אם הצלחנו לפתוח את דלת הכלוב ולצאת לחופשי?
המדד באשר ל'האם עברנו הלאה', 'האם שיחררנו' הוא כאשר נקודת המבט משתנה, והיא לא נותרת רק כהלקאה עצמית או רצון לפצות, או שנאה עצמית או ביקורת, או כיווץ, אלא כהתבוננות אובייקטיבית, מרוחקת טיפה יותר. לא מלווה רגש שמערער. התחושה היא שאפשר לחיות עם הדבר הזה. הוא כבר לא פצע. משם אפשר להמשיך ולהתפתח.
את שיעור התודעה העבירה עידית עזרא כהן, מלווה תהליכים של התפתחות באמצעות התודעה, ומאירת דרכים. ניתן לתאם איתה פגישת יעוץ אישית טלפונית, באמצעות 054-5292574:
שיעורי תודעה נוספים של עידית שעשויים לעניין אותך:
דיוק אנרגטי – שיעור שדיבר על שנת 2019, אבל רלוונטי היום יותר מתמיד.
קבלת ניוזלטר עם כל מה שהכי:
הקפסולה בדרך אליך עם מה שחדש, ומה שאוטוטו מגיע. אירועים, קורסים אונליין, ריטריטים ופרקים חדשים בפודקסט. לפעמים קצת אויר. הרבה פעמים פשוט זווית אחרת להתבונן ממנה על הדברים, אבל תמיד תמיד, במינון נעים ובלי להעביר את הפרטים שלך לאף אחד אחר.
|
|
